בושמי נ' בוכניק

לפניי תביעה כספית בסכום של 5,000 ₪.

1. על פי כתב התביעה, בחודש מרץ 2017 התובע מסר לנתבע, בעלים משותף של עסק לייבוא אופנועים, אופנוע שבבעלותו כדי שיתווך את מכירתו. עבור מאמצי התיווך, במידה שיישאו פרי, הסכים לשלם לנתבע את הסך של 500 ₪. בשלב מסוים התקשר הנתבע לתובע והודיע לו כי יש לו קונה לאופנוע בסכום של 12,000 ₪, והתובע נתן את הסכמתו למכירה. באמצעות ייפוי כוח שהיה בידי הנתבע, הוא מכר את האופנוע לצד שלישי. לאחר המכירה, התובע ביקש מהנתבע עותק ממסמכי העברת הבעלות ואת שמו של הקונה, אולם לא קיבל אותם מהנתבע. על כן פנה למשרד הרישוי ואיתר את הבעלים החדש של האופנוע (לנתוני בעלויות במשרד הרישוי ראו ת/1), שאז התברר לו כי הקונה שילם לנתבע סכום של 17,000 ₪. את ההפרש בין המחיר המוסכם (12,000 ₪) לבין המחיר בפועל (17,000 ₪), התובע דורש בתביעתו זו.

2. הנתבע אינו חולק על כך כי מכר את האופנוע במחיר של 17,000 ₪ (כולל עמלה שקיבל מהקונה). אולם הוא טוען כי עובר למכירה היה צריך להשמיש את האופנוע ולהביא אותו למצב טוב ותקין, מאחר שעבר תאונה ולא היה בשימוש אצל התובע שנה, ושנה נוספת היה במחסן העסק שלו. הנתבע מדגיש כי מדובר באופנוע שחוק במיוחד, ששימש את התובע, מורה נהיגה במקצועו, ללימוד נהיגה, כך שנעשה בו שימוש אינטנסיבי והבלאי שלו היה מואץ. כך למשל, היה צריך לקבל אישור ממשרד הרישוי להורדת הידיות (בהיות האופנוע כזה ששימש מורה לנהיגה) והיה צורך לשלם אגרת רישוי ולבצע לאופנוע טסט לאחר שהיה במחסני העסק 10 חודשים. כמו כן היה צריך להחליף חלקים שונים ולתקן ליקויים. אלו הוצאות שהוצאו בפועל. ההפרש של 5,000 ₪ מגלם הוצאות אלו כמו גם סכום של 2,000 ₪ אותו גבה כעמלה מהקונה, סכום שאינו מעניינו של התובע. לאור האמור, הנתבע עותר לדחיית התביעה נגדו.

לאחר שקראתי את תיק בית המשפט ושמעתי את בעלי הדין ואת אחיו של הנתבע (שותפו לעסק) הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה.

3. התובע הסכים למכור את האופנוע בסכום של 12,000 ₪ בניכוי עמלת תיווך בסכום של 500 ₪ (בצירוף מע"מ, כך הוסיף בדיון). זהו הסכום שהוצג לו ולכך נתן את הסכמתו. אין גם מחלוקת כי מחיר המכירה היה בסופו של יום - 17,000 ₪.

4. הנתבע אמנם טוען כי היה עליו לבצע באופנוע תיקונים שונים, לרבות החלפת חלקים, אולם הוא לא פירט אילו עבודות ביצע, אילו חלקים החליף ומה עלות האמור. לדבריו, חודשיים לאחר מכירת האופנוע, בחודש מאי 2017, העסק שלו נשרף ואין בידיו נתונים על אודות הוצאות אלו. הגם שאני נכונה לקבל את עדותו כי היה צריך לבצע מספר פעולות תחזוקה והתאמה, לרבות הורדת הידיות וביצוע טסט (עליו הוא נוהג לגבות 500 ₪ - ראו פרוטוקול בעמ' 3 שו' 28), הפער בין המחיר לו התובע הסכים לבין מחיר המכירה בפועל אינו דבר של מה-בכך, ומגיע ליותר מ – 40%.

5. לא שוכנעתי כי הנתבע פירט לתובע לפני המכירה את כל אותם פרטים, שאינם שוליים כלל ועיקר, לצורך קבלת החלטה מגובשת האם להסכים או לא להסכים למחיר מכירה של 12,000 ₪ בלבד. מכאן, שהנתבע גם לא קיבל את הסכמתו של התובע לתקן את האופנוע או להשביחו לכאורה כדי למכור אותו במחיר גבוה יותר. כשאחיו של הנתבע (ושותפו) נשאל "האם ביקשת ממני הסכמה לנגוע, לתקן או להשביח את האופנוע" הוא השיב "אני לא צריך" (עמ' 4 שו' 18-19).

6. עוד אוסיף כי תמוה שקונה יסכים לשלם עמלת תיווך בסכום של 2,000 ₪, פי 4 מהעמלה ששילם התובע. לכל היותר ניתן לראות בקונה כמי שהסכים לשלם – בדומה למוכר – סכום של 500 ₪ בצירוף מע"מ כעמלת תיווך.

7. על כן, מאחר שהנתבע לא קיבל את הסכמתו של התובע לביצוע תיקונים באופנוע לפני מכירתו, ולא הציג לפניו את מחיר המכירה בפועל, יש לפצותו בסכום של 3,245 ₪ לפי החישוב הבא: אם מחיר המכירה בפועל היה 17,000 ₪ וכולל עמלה שהתקבלה מהקונה, המחיר הוא למעשה 16,415 ₪ אותם היה צריך להעביר לתובע (17,000 ₪ בניכוי 500 ₪ עמלה ומע"מ). ההפרש שלא שולם עומד על סכום של 4,415 ₪ (16,415-12,000). ולאחר ניכוי שירות ביצוע הטסט (500 ₪ ומע"מ) והעמלה שהתובע הסכים לשלם (500 ₪ ומע"מ) נותרו 3,245 ₪ להם התובע זכאי.

8. על כן, הנתבע ישלם לתובע סכום של 3,245 ₪ וכן הוצאות משפט בסכום של 350 ₪ (הכוללות אגרת בית משפט), ובסך הכל 3,595 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לנתבע שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.