פאבל נ' דגה

בפני תביעה כספית, בסך של 5,000 ₪, שעניינה אי סילוק יתרת חשבון טיפול שיניים, שהעניק התובע לנתבעת. כתב התביעה נסמך על רשימת טיפולים ורשימת תשלומים, המובילים ליתרת חוב בסך 3,000 ₪, ועליה דורש התובע גם פיצוי עבור עגמת הנפש ובזבוז הזמן שנגרם לו.

הנתבעת לא הגישה כתב הגנה, אך לאחר שניתן פסק-דין בהעדר התייצבות, הגישה בקשה לביטולו, ושם שטחה את טענותיה.

הנתבעת טוענת, כי מלכתחילה באה לטיפול מסוים, אלא שהתובע טען כי יש לבצע טיפולים מקדימים, וכך העלה והעלה את היקף הטיפולים עליהם המליץ – ושאותם קיבלה – ובכל פעם דרש תשלום נוסף, כך שמה שהתחיל כתכנית טיפולים בעלות של כ-4,000 ₪, הפך לטיפולים בעלות של יותר מכפליים.

התובע הגיב על טענות אלה והעיד, כי הנתבעת אכן הגיעה לצורך טיפול מסוים, קוסמטי, וכי בדיקה העלתה כי נחוצים טיפולים רפואיים שיש לבצע לפני הטיפול הקוסמטי. היקף הטיפולים הוסבר לנתבעת בכל טיפול וטיפול, ולא היו כל טענות מצדה (והיא אף הביאה בת משפחה נוספת למרפאה), וכי גם את גמר החשבון אמרה שבדעתה לשלם, אלא שכרטיס האשראי שמסרה לא כובד ע"י חברת האשראי (שכן, לטענתו, היה גנוב או מזויף), ובמזומן שילמה רק חלק מהסכום, תוך הבטחה לשלמו בעתיד – הבטחה שלא מומשה.

הנתבעת חזרה והגיבה, וטענה כי כרטיס האשראי שמסרה אמנם לא כובד, אך אין מדובר בכרטיס גנוב או מזויף, אלא בכרטיס שלה.

לאחר ששמעתי את שני הצדדים, ועיינתי במסמכים שהגישו, אני סבור שדין התביעה להתקבל, בעיקרה.

שעה שהתביעה מבוססת על תכנית טיפולים, והנתבעת מודה שעברה טיפולים אלה (ואין בפיה כל טענה לגבי איכותם) – הרי שעליה הנטל להוכיח, כי אין מדובר בטיפולים להם היתה זקוקה, וכי מדובר בהעלאה של היקף הטיפולים מפעם לפעם. הנתבעת לא הצליחה להוכיח טענות אלה, והן גם עומדות בסתירה, חלקית לפחות, לחזרתה למרפאה פעם אחר פעם להמשך טיפול, ולתשלומים שביצעה על החשבון לאורך תקופה ממושכת.

הנתבעת לא פנתה לרופא אחר, לקבלת חוות-דעת שניה לגבי הצורך בטיפולים שהוצעו לה ובוצעו בפיה, ולא הביאה אסמכתא כי כרטיס בו ניסתה לעשות שימוש הוא שלה (יוער, כי טענת התובע לעניין זה הועלתה כבר בתגובתו לבקשה לביטול פסק-הדין, כך שהנתבעת אמורה היתה לדעת על אודות טענה זו, ולהיערך לכך).

במצב דברים זה, הוכיח התובע את תביעתו, אך הנתבעת לא הצליחה להוכיח את הגנתה, ועל כן דין התביעה להתקבל – לגבי יתרת החוב בכרטיס.