שריג נ' כהן ואח'

תאונת דרכים קלה שארעה בצומת הרחובות הגר"א וירושלים בבני-ברק.

התובע פנה מרחוב הגר"א ימינה לרחוב ירושלים.

הנתבעת נסעה ברחוב ירושלים.

התובע השלים את הפניה ואז פגעה בו הנתבעת מאחור, כשהפינה הימנית קדמית של רכבה פוגעת בפינה השמאלית אחורית של רכב התובע (צורפו תמונות של הפגיעה ברכב).

התובע טוען כי פעל בהתאם לתמרור האט ותן זכות קדימה שהיה בנתיב נסיעתו, האט וכשראה שרחוב ירושלים פנוי פנה ימינה במקום שבו יש שני נתיבים. הוא לא ראה את הנתבעת אך הוא סבור כי ביקשה לעקוף אותו ולכן האיצה וכך ארעה התאונה.

הנתבעת טוענת כי נסעה בנתיבה כאשר רכב התובע התפרץ מרחוב הגר"א והיא לא הספיקה לעצור ופגעה בו. הנתבעת מדגישה כי במקום יש נתיב אחד, ולא שניים, ולכן לא יכלה להתחמק מפגיעה.

שמעתי את עדויות הצדדים וראיתי את תמונות הצומת ואת תמונות הפגיעה ברכב התובע. מיקום הפגיעה ברכב מלמד כי רכב התובע כבר כמעט היה מיושר בעת הפגיעה, היינו – הפניה ימינה כבר הושלמה ברובה. עוד נלמד כי מדובר בצומת עם שדה ראיה מספיק לשני הצדדים, וכי הכביש הראשי יותר הינו רחוב ירושלים שבו נסעה הנתבעת ושאליו פנה התובע. כאמור – בנתיב נסיעת התובע תמרור האט ותן-זכות קדימה והוא שפנה ימינה לתוך הרחוב בו ארעה התאונה.

על יסוד ראיות אלו מצאתי לקבוע כי האחריות לתאונה מוטלת על שני הצדדים.

אחריות התובע נובעת מכך שכנס לצומת כשבנתיבו תמרור האט ותן זכות קדימה ולא סביר כי לא הבחין ברכב הנתבעת שכן, כאמור, יש ראות טובה בצומת. עם זאת, סביר כי רכב הנתבעת היה מרוחק יחסית שכן התובע כבר השלים או כמעט השלים את הפניה.