ת"ק 19822-02-16 א' נ' יו.פי. לייף מרקטינג בע"מ

1.לפניי תביעה שהגישה בתה של התובעת – גב' אוה זילברמן – אשר מונתה להיות אפוטרופסית לדין של התובעת על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקוה, וקיבלה אישור בית משפט זה להופיע בשם התובעת ולהציג עניינה. עניינה של התביעה הוא בקשה לביטול עיסקאות שנעשו בין הנתבעת לתובעת; השבה של מלוא הסכום שגבתה הנתבעת מהתובעת; פיצוי התובעת בגין עגמת נפש; ומתן צו שיאסור על הנתבעת או מי מטעמה לפנות אל התובעת וכן למחוק את פרטי התובעת ממאגר הנתונים של הנתבעת.

סכום התביעה - 7,462 ₪.

2.על פי העובדות המפורטות בכתב התביעה, התובעת היא קשישה כבת 85 שנים, המתגוררת בדיור מוגן, ניצולת שואה וחולת אלצהיימר, המאובחנת כסובלת מאטרופיה מוחית עם פגיעה בזכרון לצד הזיות מוזיקליות סביב ירידה בשמיעה. מהלך חשיבתה "מעט פגוע", עם פגיעה בהתמצאות בזמן ובמקום. התובעת אובחנה כסובלת מדימנציה המתאימה לתחילתה של מחלת אלצהיימר (ראה נספח לכתב התביעה, עדכון פסיכוגריאטרי מיום 31.12.14).

הנתבעת היא חברה המשווקת מוצרים דרך מוקד טלמרקטינג. היא נוהגת למכור מוצריה באמצעות פניה טלפונית לצרכנים המנויים במאגר נתונים. הנתבעת, כחלק מטקטיקת שיווק אגרסיבית, משכנעת אנשים לקנות מוצרים שאין להם כל תועלת בהם. היא יוצרת רושם כאילו הרוכש זכה במתנה או בהטבה ולצורך מימוש ההטבה עליו לקנות מוצר כלשהו.

ביום 11.1.15 פנתה בתה של התובעת לנתבעת וביקשה לבטל את "חברות במועדון" – שנתברר לה בדיעבד שהתובעת שוכנעה להצטרף אליו תמורת תשלום חודשי – ונענתה כי אין באפשרות הנתבעת לעשות כן, שכן הנתבעת השיגה את התחייבותה הכספית של התובעת לשלם לנתבעת סך של 599 ₪ למשך 3 חודשים, וכי ביטול "החברות" יוביל לאובדן הכסף שנגבה. לאור זאת, הסכימו התובעת ובתה להצעת נציג הנתבעת לבצע עיסקת רכישה של מכשיר טאבלט על סך 1,797 ₪ (טאבלט שעל פי נספח לכתב התביעה, מחירו בשוק נע בין 425 ₪ ל-945 ₪).

לאחר שהתברר לתובעת ולבתה עלותו המופרזת של הטאבלט פנו השתיים לנתבעת בבקשה לביטול העיסקה, אך הנתבעת סירבה לעשות כן. במהלך השיחה, הבטיח נציג הנתבעת להסיר את שמה ונתוניה של התובעת ממאגר הנתונים של הנתבעת וכי הנתבעת לא תפנה יותר לתובעת.

ביום 10.3.15, וחרף הבטחת נציג הנתבעת, פנתה הנתבעת לתובעת וגרמה לה להצטרף ל"מועדון החברים" בשנית וחייבה אותה בגין הוראת קבע בכרטיס האשראי למשך 15 חודשים בסך כולל של 4,485 ₪, חרף העובדה שלתובעת לא היתה כל הבנה בנושא העיסקה.

ביום 16.3.15 התקשרה בתה של התובעת לנתבעת על מנת לבטל את ה"חברות במועדון", אך נציג הנתבעת סירב להיענות לבקשתה והציע לה לרכוש תליון ששוויו 4,485 ₪, בשווי ההתחייבות החדשה ועל מנת לסיים את ה"חברות במועדון". בלית ברירה, ומתוך רצון לסיים את ההתקשרות, הסכימו התובעת ובתה לעיסקה. משפנתה בתה של התובעת בסמוך לאחר ביצוע העיסקה לנתבעת על מנת לבקש ביטול העיסקה, נאמר לה על ידי נציג הנתבעת שהמוצר יצא עם שליח. למרות שבתה של התובעת אמרה לה לסרב לקבל לידיה את המוצר, שכחה התובעת לעשות כן, מפאת מצבה הבריאותי-רפואי, והיא קיבלה לידיה את המוצר (התליון), אף שאין לה כל צורך בו (על פי נספח לכתב התביעה שוויו של התליון מוערך ב-2,970 ₪).

התובעת ובתה פנו לארגון "אמון הציבור" על מנת שיסייע בידיהם להביא לביטול העיסקאות ולהשבת הכספים. ביום 13.4.15 נשלה מכתב מאת הארגון לנתבעת באמצעות הפקס. ביום 26.4.15 נשלח לנתבעת מכתב נוסף. לאחר הפניה השניה השיבה הנתבעת לפניה ונציגה היה מוכן "לבוא לקראת" התובעת ולהחליף את התליון במוצר אחר לבחירת התובעת. התובעת ובתה סירבו לכל הצעה ועמדו על קבלת כספן בחזרה.

בכתב התביעה נטען כי הנתבעת הפרה את תנאי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (סעיף 3(ב)(9)) בכך שהפעילה השפעה בלתי הוגנת על התובעת אשר גרמה לה להתקשר בעיסקאות האמורות. הנתבעת פנתה לתובעת אף שהתובעת ובתה ביקשו מהנתבעת לחדול מלעשות כן, ניצלה מוגבלות נפשית, שכלית וגופנית של התובעת כשהיא יודעת או היה עליה לדעת על קיומה של מוגבלות כזו, ויצרה רושם שהתובעת זכתה בפרס או בהטבה אחרת אף שאין פרס או הטבה כאמור או שנדרש תשלום או תנאי אחר כדי לקבל את הפרס או ההטבה ואלה לא פורסמו מראש.

3.ביום 11.4.16 הגישה בתה של התובעת הודעה על "ראיה חדשה" כנגד הנתבעת. דובר בהפניה לתחקיר שבוצע בערוץ 10 ושודר ביום 14.3.16, תחקיר הנוגע לנתבעת ולשיטות השיווק בהן היא נוקטת. מהראיה שצורפה להודעה עולה כי כנגד הנתבעת הוגשו תלונות מהן עולה כי הנתבעת נוהגת לחייב לקוחות בתשלומים חודשיים של 500 ₪, תוך שהיא טוענת שצירפה אותם ל"מועדון חברים". עוד עולה מהראיה שצורפה כי חברת ישראכארט הפסיקה את התקשרותה עם הנתבעת לאחר שזו הציגה עצמה בכזב כשותפה של חברת ישראכארט.

4.כתב הגנה לא הוגש לתיק וזאת חרף החלטת בית המשפט מיום 6.3.16.

5.בדיון שהתקיים לפניי חזרה בתה של התובעת על הטענות שהעלתה בכתב התביעה. לדבריה, הנתבעת אינה החברה היחידה שביצעה פעולות שיווק אגרסיביות כלפי התובעת, אך בנוגע לחברות האחרות היא הספיקה לעצור את ההתקשרויות בזמן. ואולם, בנוגע להתקשרות עם הנתבעת לא הספיקה לעשות כן, שכן נולד לה נכד והיא לא עקבה אחר פעולות התובעת בצורה מסודרת. לדבריה, לפני כ-7 שנים עברה התובעת להתגורר בדיור מוגן. הנתבעת יצרה עמה קשר לטלפון הסלולרי, הודיעה לה שזכתה ב"הטבה", קיבלה ממנה את פרטי כרטיס האשראי והחלה לחייבה, כך שבסוף החודש נצפו חיובים. משפנתה הבת לנתבעת לבטל את העיסקה הודיע לה נציג הנתבעת שעברו יותר משבועיים מביצוע העיסקה וכי לא ניתן לעשות כן. הוא הציע לה להסכים לרכוש טאבלט בשווי "דמי החבר" אותם הסכימה, לכאורה, התובעת לשלם והבת נאלצה להסכים לכך. גם בפעם השניה בה חייבו את התובעת, הסכימה בתה "להמיר" את תשלום "דמי החבר" ברכישת מוצר נוסף (תליון).

בחקירה הנגדית הוטח בבתה של התובעת שמדובר בשתי עיסקאות שביצעו התובעת ובתה עם הנתבעת, במודע, כשהן מבקשות לרכוש את המוצרים האמורים (טאבלט ותליון) וכי חיובי כרטיס האשראי מוכיחים זאת – תעודת משלוח לגבי הטאבלט מיום 13.1.15 – נ/1; תעודת משלוח לגבי התליון מיום 22.3.15 – נ/2. הנתבעת הכחישה זאת וטענה שרק לאחר שראתה חיובים בכרטיס האשראי שלא הבינה מהותם, ולאחר שנכחה לדעת שמדובר ב"דמי מועדון" שהנתבעת גובה מהתובעת שלא כדין, הסכימה, בלית ברירה, לרכוש את המוצרים בתנאי הנתבעת.