ת"ק 19690-01-17 חורש ואח' נ' אלישע ואח'

לפני תביעה קטנה ע"ס 6,955 ₪ כשהרקע הינו יחסי שכירות בין הצדדים.

אין מחלוקת כי הנתבעת שכרה מהתובעת דירה למגורים עפ"י חוזה שכירות מיום 4.5.14 (נספח א' לכתב התביעה) לתקופה של שנה בדמי שכירות חודשיים בסך 3,100 ש"ח. בהסכמת הצדדים החוזה הוארך לשנתיים נוספות.

אין מחלוקת כי ביום 30.8.16, במהלך שנת השכירות השלישית, הנתבעת פינתה את הדירה.

התובעת טוענת כי בשנת השכירות השלישית הנתבעת הפרה את חוזה השכירות במספר עניינים אך תביעתה הוגשה בשל שלושה עניינים. הראשון, סך של 3,100 דמי שכירות לחודש נוסף בגין הפינוי המוקדם. השני, סך של 1,755 ₪ בגין תיקון תריס חשמלי בדירה. השלישי, 500 ₪ עבור החלפת צילינדר.

הנתבעת מצידה טוענת כי אין מקום לחייבה בתשלום כלשהו מאחר והפינוי בוצע בהסכמת הצדדים וכי הנזקים להם טוענת התובעת הינם בגדר בלאי סביר ובאחריות התובעת.

לאחר ששבתי ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את הצדדים בדיון ועיינתי במוצגים שהוצגו בדיון, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה.

דמי השכירות – סעיף 3ג לחוזה השכירות קובע "במידה והשוכר יקצר את תקופת השכירות ש/נקבעה בחוזה ו/או יקצר את תקופת האופציה (במידה ותמומש), הוא יחוייב במציאת דייר חלופי שמתאים למשכיר". בנוסח החוזה המודפס נרשם כי במידה ותקופת החוזה תקוצר השוכר יחוייב "בדמי השכירות במלואם" אולם מילים אלו נמחקו ובמקומן נרשם בכתב יד כי השוכר יחוייב "במציאת דייר חלופי שמתאים למשכיר", כאמור.

משיחה שהתקיימה בין התובעת לבין בת זוגה של הנתבעת עובר למועד הפינוי (נ/3) עולה כי הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תפנה את הדירה ב-30.8.17 וכי שוכר חלופי מטעם התובעת יכנס לדירה באופן מיידי לאחר מכן (ר' למשל ע' 11 ש' 18 – ע' 12).