ת"ק 1807-07-14 פריד נ' ירושלים

עניינה של התביעה בטענה בדבר נזק שנגרם לתובע עקב סגירת שערי הר הבית למבקרים יהודים ביום 28.5.14, בו חל יום ירושלים, כשעתיים לפני שעת הסגירה הרשמית של האתר.

אין מחלוקת בין הצדדים כי החלטתה של משטרת ישראל לאסור את הכניסה למקום ביום האירוע נשוא התביעה נבעה מהתפרעות שהחלה במקום וחשש לשלום הציבור.

התובע אינו חולק על עצם קיומה של התפרעות של מבקרים ממוצא ערבי במקום במועד אליו הוא מתייחס בתביעה, אולם טוען כי הנתבעת התרשלה בהחלטתה למנוע את כניסת המבקרים היהודים החל מהשעה 9:00 באותו היום, ובכך מנעה ממנו ומבני משפחתו מצווה דתית אותה ביקשו לקיים. לטענת התובע היה על המשטרה לעשות שימוש בכח האדם והציוד העומד לרשותה על מנת לאפשר כניסת מבקרים יהודים למקום גם לאחר השעה 9:00, וזאת חרף האיום על בטחון הציבור במקום.

הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה על הסף, שכן על פי טענתה הסוגיה הנדונה בתביעה מעלה שאלות מובהקות של מדיניות משטרת ישראל, אשר לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בהן, ומקומן להתברר ב"זירה הציבורית" (כלשון הנתבעת).

יש לדחות טענות אלה. הגם שהתובע הלין על מדיניותה הכללית של הנתבעת בנוגע לכניסת מתפללים יהודים להר הבית, הובהר במהלך הדיון כי התובע אינו מבקש להביא לשינוי המדיניות באמצעות תביעה קטנה, אלא לתבוע נזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מיישום רשלני של המדיניות. בהקשר זה מובן, כי על התובע מוטל הנטל להוכיח את תביעתו כי מדובר אמנם ביישום רשלני של המדיניות, אולם אין לקבוע באופן גורף כי המדינה חסינה מפני קיום דיונים מסוג זה בהליך של תביעות קטנות, שכן מדובר באירוע קונקרטי ובנזק קונקרטי שנטען שנגרם בגינו.

יש להצר על כך שהנתבעת בחרה שלא להגיש כתב הגנה חרף העובדה שנקבע כי בקשתה לדחייה על הסף תידון במהלך הדיון. כן יש להצר על כך כי על אף שאפשרתי במהלך הדיון לנציג הנתבעת לפרוס את טענות ההגנה בפני, השיב כי אין הוא ערוך לכך.

עם זאת, על בסיס החומר שהונח בפני מצאתי כי יש לדחות את התביעה לגופה.

התובע אינו חולק על כך שביום האירוע אירעו מהומות בהר הבית, אשר הובילו להחלטת הנתבעת לסגור את המקום לכניסת מתפללים יהודים החל מהשעה 9:00.

טענת התובע לפיה המשטרה התרשלה בהחלטתה זו וחרגה ממידת הסבירות הנדרשת נטענה בעלמא ולא הוצגה כל תשתית ראייתית מצד התובע לדבר, הגם שנטל ההוכחה רובץ עליו.

על משטרת ישראל מוטלת החובה להבטיח את קיום הסדר הציבורי והשמירה על בטחון הציבור רובצת על כתפיה. זאת, בהתאם להוראות סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן – "פקודת המשטרה"). לשם כך מעניק סעיף 4 לפקודת המשטרה סמכויות רחבות למשטרה ולשוטריה, ובכלל אלה הסמכות למנוע כניסת מבקרים למקום בו קיים חשש להפרת הסדר הציבורי ולפגיעה בביטחונם של המבקרים.

לנוכח ההתפרעויות שאירעו במועד נשוא התביעה במקום, ובהעדר ראייה לסתור, חזקה כי החלטתה של המשטרה שנעשתה תוך שימוש בסמכויותיה הייתה סבירה ומידתית ולא נפל בה פגם.

לפיכך, לא מצאתי כי החלטתה של המשטרה לאסור את הכניסה לאתר שעתיים לפני תום שעות הביקור במועד שאליו מתייחסת התביעה נגועה ברשלנות.

למעלה מן הצורך אעיר, כי האפשרות לעלות להר הבית נמנעה מהתובע, כמו גם מאחרים שביקשו לעלות להר באותן שעות, באופן נקודתי בתאריך אליו מתייחסת התביעה. מהחומר שהוצג בפני עולה כי התובע עולה להר הבית לעיתים קרובות, ומכאן שאין לומר כי הנתבעת מנעה מן התובע את קיום המצווה בגינה הגיש את התביעה. זאת ועוד, יש להזכיר כי המצווה הדתית עליה מסתמך התובע (דברים, י"ב, ה) אינה מצווה לבקר בהר הבית ביום ירושלים דווקא.

לנוכח האמור לעיל אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם את הוצאות הנתבעת בסך 300 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל התובע, שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

ניתן לבקש רשות ערעור בתוך 15 ימים.