ת"ק 16920-06-14 יוזם נ' ווקה אי או בע"מ

בפניי תביעת התובע כנגד הנתבעת. לטענת התובע הפרה הנתבעת את ההסכם אשר נכרת בינה לבין התובע הפרה יסודית ומשכך עליה לפצותו בסך של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות משפט.

על פי המפורט בכתב תביעתו, ועפ"י עדותו של התובע בבית המשפט, הנתבעת, אשר בקשה לבנות לעצמה משרדים ערכה תחרות בין מספר קבלנים ובסופה הודיעה לתובע כי זכה בה.

בין הצדדים הוסכם כי התובע יחל לבצע את עבודות ההריסה אף טרם חתימת ההסכם, ובגין ההריסה תשולם לו תמורה עפ"י הצעתו.

עוד טוען התובע כי לאחר שהכניס שינויים בטיוטת ההסכם שהועברה מהנתבעת לתובע, אימצה הנתבעת את השינויים והעבירה את ההסכם חתום על ידה לתובע, אשר לטענתו חתם עליו והחל להתארגן לביצוע העבודה.

לטענת התובע, על אף שנחתם בינו לבין הנתבעת הסכם המחייב את הצדדים (אשר צורף לכתב התביעה כנספח 2) (להלן: "ההסכם"), והתארגן כאמור לשם ביצוע העבודה, ביקשה הנתבעת לחזור בה מן ההסכם ולערוך בו שינויים. למרות ההסכם החתום, ניסה התובע לבוא לקראת הנתבעת ולהגיע לתיקון בהסכמה אך הנתבעת סירבה, כאשר לאחר מספר ימים, בעוד הדיון באשר לתיקונים מתקיים בין הצדדים הודיעה לתובע כי היא מפסיקה את המשא ומתן לתיקונו וכי התקשרה עם קבלן אחר לביצוע העבידות.

בתביעתו מבקש התובע להחיל את סעיף 20 להסכם גם במקרה של הפרה ע"י הנתבעת, לקבוע כי בוצעה הפרה יסודית על ידה ולהורות לה לפצות את התובע בסכומים המפורטים בכתב התביעה.

בעת הדיון טען התובע כי יש להחיל את סעיף 20 להסכם על המקרה כאמור על אף שסעיף זה מסדיר את גובה הפיצוי רק במקרים בהם הקבלן, קרי התובע, יפר את ההסכם הפרה יסודית וזאת לאור עקרון ההדדיות.

התובע הגיש לבית המשפט את ת/1, הוא טיוטת הסכם אשר העביר לנתבעת עליו מסומנים בעט אדום כל השינויים שביקש להכניס בהסכם. לטענתו לאחר שהנתבעת אימצה את כל השינויים שביקש כפי שעולה מנספח 2, חתם גם הוא על נספח 2 ועל כן יש לקבוע כי ההסכם הינו הסכם מחייב בין הצדדים.

יצוין כי התאריך המופיע ע"ג ההסכם הינו ה- 15.5.14.

בעת הדיון שב וטען התובע כי למרות שיכול היה לומר לנתבעת שנחתם הסכם עוד ב- 15.5.14, עת פנתה אליו ב- 16.5.14, בבקשה לשנות סעיפים מסוימים בהסכם, ניסה להגיע להסכמה בדבר השינויים המבוקשים להסכם החתום.

התובע טען בפני בית המשפט כי חתם על ההסכם כחצי שעה לאחר שקיבל אותו חתום מהנתבעת והעביר אותו בפקס לנתבעת, לדבריו אין בידיו אישור פקס להוכיח טענה זו.

הנתבעת מנגד טענה בכתב ההגנה ובעת הדיון כי לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים.

לטענת הנתבעת, התובע לא הסכים לנוסח ההצעה החתומה אשר הועברה אליו ע"י הנתבעת כפי שעולה מהתכתבויות שהתקיימו בין הצדדים לאחר העברת ההצעה ע"י הנתבעת (ראה נספחים אשר צורפו לכתב ההגנה).

לגרסת הנתבעת, רק שבועיים לאחר קבלת ההצעה החתומה ע"י הנתבעת, ולאחר שבוטלה ההצעה באופן מפורש מאחר והודיע התובע שאינו מסכים לה, עשה בה התובע שימוש וחתם עליה ועל כן יש לדחות את טענתו לפיה נכרת הסכם מחייב בין הצדדים הוא ההסכם אשר צורף כנספח 2 לכתב התביעה.

הנתבעת מפנה כאמור בכתב הגנתה למסמכים ותכתובת המעידים על השתלשלות העניינים במשא ומתן בינה לבין התובע, אשר מלמדת לטענתה על כך שלא נכרת הסכם מחייב בינה לבין התובע טרם הודיעה לו הנתבעת ביום ה- 22.5.14 (נספח 12 לכתב ההגנה) כי אין להתייחס לנספח 2 כבסיס לחתימה לאור דחיית ההצעה ע"י התובע כפי שעולה מהתכתובת בין הצדדים.

לטענת הנתבעת, רק לאחר חלופת מכתבים בין הצדדים בנוגע לצו מניעה, טען לראשונה התובע בפניי הנתבעת כי נספח 2 נחתם על ידו מיד עם קבלתו, מאחר ולא הייתה לו כל הסתייגות ממנו והינו הסכם מחייב (נספח 17 לכתב ההגנה).

לטענת הנתבעת, התובע אף הוסיף על גבי ההסכם את התאריך (15.5.14) וזאת על מנת ליצור מצג שווא לפיו נחתם ההסכם עוד באותו המועד, זאת כאשר בפועל העביר את ההסכם חתום על ידו לראשונה ביום 27.5.14, כאשר ההצעה כבר לא הייתה בת תוקף.