ת"ק 1573-05-16 בויראת נ' חקיקת

לפני תביעה בסכום של 4,120 ₪, שעניינה ביטול עסקה, החזר דמי מנוי ופיצוי כספי. כמפורט בכתב התביעה, התובע רכש מנוי שנתי למכון כושר שמפעילה הנתבעת בפרדס חנה-כרכור.

לטענת התובע, בתאריך 3.8.2015 (לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 37 לחוק הגנת הצרכן) רכש מנוי שנתי במחיר כולל של 3,120 ₪, אשר שולם בשניים עשר תשלומים חודשיים. לטענת התובע, לא קיבל העתק החוזה או תנאי ביטולו.

כמפורט בכתב התביעה, כחלוף חודש ימים מיום רכישת המנוי פנה התובע למנהל הנתבעת, וביקש לבטל את העסקה והמנהל הורה לפקידת המכון לבטל את העסקה ומסר לו כי יישום הביטול ייארך כחודש ימים. לטענת התובע, כשנוכח לדעת כי העסקה לא בוטלה וחשבונו ממשיך להיות מחוייב בתשלומים לנתבעת, התקשר מספר פעמים למכון אך נדחה בלך ושוב וכעבור חודשיים הגיע שוב למכון הכושר. לטענת התובע המנהל אמר לו כי לא ניתן לבטל את המנוי אלא להקפיאו בלבד. לטענת התובע, בלחץ המנהל נאלץ התובע לחתום על טופס הקפאת מנוי מיום 4.1.15 ועד יום 3.7.15, כאשר הנתבעת המשיכה לגבות את התשלומים החודשיים עד השלמת תשלום דמי המנוי.

לטענת התובע, הנתבעת הטעתה אותו ונמנעה מליידע אותו אודות תנאי ביטול העסקה, למרות שהעסקה היא עסקה לתקופה קצובה כהגדרתה בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981 (להלן – "החוק").

התובע עותר לביטול העסקה, להחזרת דמי המנוי בסך 3,120 ₪ ולפיצוי בסך 1,000 ₪ על עגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו.

בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי התובע לא שלח הודעת ביטול בדואר רשום, כנדרש (לטענתה), וכי התובע לא פנה לנתבעת בבקשה כלשהי לאחר 3.7.2015, מועד סיום ההקפאה. הנתבעת טוענת עוד כי במסגרת המנוי קיבל התובע חמישה שוברי ספא בשווי 250 ₪ כל אחד ולא החזיר לנתבעת את השוברים. הנתבעת הדגישה כי השוברים אינם נושאים שם ספציפי וכל אדם יכול להשתמש בהם. הנתבעת הוסיפה וטענה כי דמי המנוי השנתי כוללים גם דמי השכרת ארונית ודמי ביטוח בסך 300 ₪.

בעדותו בפניי חזר התובע על עיקרי עדותו. התובע העיד כי לא שלח הודעה בכתב למועדון הכושר אלא הגיע בעצמו למכון. התובע הוסיף כי כאשר התייצב במועדון אמר לו המנהל שהעניין עבר למחלקת הנהלת חשבונות ובכך הציג בפניו מצג שהמנוי יבוטל. התובע הכחיש כי קיבל שוברים לספא וממילא הכחיש כי עשה בהם שימוש.

מנהל המועדון, מר דוד חקיקת העיד, כי יש נהלים מסודרים להודעה על סיום ההתקשרות ובכלל זה משלוח הודעה בדואר רשום. לשאלת בית המשפט השיב כי כאשר מבקש אדם לרכוש מנוי הוא אינו נדרש לשלוח הודעה בכתב בדואר רשום. לטענת מנהל המועדון, כל שובר טיפול שקיבל התובע שווה 250 ₪. מנהל הנתבע לא הציג בפני בית המשפט את גליון תיעוד הפעולות בקשר עם מנוי התובע והסביר כי לא ידע שעליו להביא את התיעוד.

דיון

כאמור לעיל, הנתבעת לא הציגה תיעוד כלשהו באשר למנוי של התובע. הנתבעת לא הציגה תיעוד של פניותיו, בטלפון או בהתייצבות במועדון, ואף לא הציגה את הסכם ההתקשרות של התובע עמה או את פירוט הכניסות של התובע למועדון הכושר. מעדותו של מנהל הנתבעת נלמד כי מדובר במועדון כושר גדול ומסודר, ומנסיון החיים, לרבות נסיונו של בית משפט זה בנהלי עבודתם של מכוני כושר, חזקה על הנתבעת כי ניהלה רישום מסודר של פרטי ההתקשרות עם התובע וכי יש בידיה תיעוד מפורט של התייצבותו למועדון הכושר. אי הצגת התיעוד האמור, פועל אפוא לחובת הנתבעת, אשר יכלה, בקלות יחסית, להזים את טענות התובע באמצעות הצגת הרישום המתאים ולא עשתה כן.