ת"ק 12944-09-14 בן חמו נ' משטרת ישראל

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 33,800 בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתפיסת אופנוע שבבעלותו (להלן – האופנוע) על ידי משטרת ישראל (הנתבעת בתיק זה).

עובדות התיק, ברובן, אינן שנויות במחלוקת.

בחודש אוקטובר 2012 רכש התובע את האופנוע בתמורה מלאה. האופנוע נמכר לתובע על ידי מיופה כוח של מי שהיה רשום באותה עת כבעלי האופנוע. לפני רכישת האופנוע ערך התובע בירור מול הגורמים המוסמכים האם קיימים עיקולים על האופנוע והאם מדובר באופנוע גנוב ולשתי השאילתות התקבלו תשובות שליליות.

ביום 27.1.2013, הוצא צו מעצר נגד התובע, הגיעו שוטרים לביתו, והובילו את התובע, שאין חולק כי הוא אדם נורמטיבי ונטול עבר פלילי כלשהו, לחקירה במשטרה. בסופו של יום לא נעצר התובע, אלא עוכב לחקירה בלבד, אך לדבריו ולדברי אשתו שהעידה לפניי, עצם הגעתם של שוטרים לביתו ולקיחתו לחקירה, היו טראומתיים עבורם.

מסתבר, כי האופנוע האמור נתפס, בתחילת שנת 2012, על ידי משטרת ישראל, במסגרת תיק עבירות סמים. תפיסת האופנוע נעשתה תוך כדי מעצרו של אדם בשל בוקל, שהיה רשום באותה עת כבעלי האופנוע. האופנוע הובל למגרש שבו מחזיקה המשטרה (באמצעות קבלן חיצוני) מוצגים שנתפסו. בהמשך, במועד שאינו ידוע במדויק, נגנב האופנוע ממגרש זה, ועבר מספר ידיים באמצעות מיופיי כוח, עד שנרכש, בתמורה מלאה ובהסתמך על תקנת השוק, על ידי התובע. המשטרה מצדה זיהתה את הגנבה רק לאחר שהאופנוע נרכש על ידי התובע, פתחה בחקירה, והציבה על האופנוע מעקב סמוי, אך לא עדכנה ברישום פומבי כלשהו את עובדת היותו של האופנוע "תפוס" לשעבר, או גנוב, וזאת, על מנת שלא לפגוע בחקירה המתנהלת – חקירה שלה ייחסה המשטרה, מסיבות מובנות, חשיבות לא מועטה. במסגרת חקירה זו עוכב גם התובע, ונבדק הקשר בינו לבין גורמים שונים, עברייניים לכאורה. התובע לא נעצר, ובהמשך נסגר התיק נגדו מחוסר אשמה, משהובהר כי אין כל קשר בינו לבין גורמים אלה, וכי מדובר באדם שאין למעשה חולק, כי נקלע לסיטואציה האמורה שלא באשמתו.

יחד עם עיכוב התובע, ובשל צרכי החקירה, תפסה המשטרה את האופנוע פעם נוספת (בהתאם לסמכותה לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969).

האופנוע נותר תפוס במשך 72 ימים, ושוחרר לבסוף בעקבות הליך שבו נקט התובע, ובהתאם להחלטת בית משפט השלום בראשון לציון. השחרור התעכב בתחילה בשל צרכי החקירה ולאחר מכן בשל ניסיון שנעשה לברר האם בוקל טוען לזכויות באופנוע (בסופו של יום בוקל לא התייצב לדיונים שנקבעו בעניין שחרור האופנוע והאופנוע שוחרר כאמור בהחלטת בית המשפט).

בתביעתו קובל התובע על האופן שבו עוכב לחקירה על ידי המשטרה; על כך שהמשטרה אפשרה את גניבת האופנוע; על כך שזיהתה את הגנבה רק כעבור זמן רב; על כך שתפסה את האופנוע פעם נוספת; על כך שהתעכבה מלשחררו; ובעיקר על כך שנמנעה מלבצע רישום כלשהו של עובדת היות האופנוע "תפוס" בעברו, או גנוב – רישומים שיכולים היו למנוע ממנו לרכוש את האופנוע, או להבין בהמשך, בעת שהעביר את האופנוע "טסט", כי מדובר ברכוש גנוב או בעייתי, ולפנות בעצמו למשטרה. לטענת התובע, כתוצאה מהתנהלות המשטרה, נגרמו לו נזקים שונים, ובכלל זה עלות שכירת שירותיה של עו"ד לצורך שחרור האופנוע וייעוץ בהליך הפלילי שבו מצא עצמו מעורב ועלויות שונות הנובעות מהעדר האופנוע למשך התקופה האמורה.

מנגד טוענת הנתבעת, כי פעלה כדין. הנתבעת מפנה לסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, שלפיו המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, למעט בגין רשלנות. לטענתה, פעולות החקירה שבוצעו במקרה הנוכחי, לרבות תפיסת האופנוע, נעשו כדין ואף תחת בקרתו של בית המשפט בראשון לציון, שהוא שקבע את עיתוי שחרור האופנוע. עוד נטען (ולעניין זה הוצגו לי הסברים על ידי הגורם החוקר גם במעמד צד אחד) כי האופנוע נגנב מהמשטרה וגנבתו הוסוותה בצורה מתוחכמת, כך שאין לייחס למשטרה רשלנות לעניין זה; כי התובע עוכב כפי שעוכב בשל צרכי החקירה באותה עת; וכי המשטרה אינה נוהגת לבצע רישום של מוצגים שנתפסו – וגם אין חובה לצבע רישום כזה על פי דין – בשל החשש מפגיעה בחקירה (חשש שהובא בחשבון גם באופן ספציפי בחקירה זו). מסיבות דומות, במסגרת החקירה בוצע מעין מעקב אחרי האופנוע והבעלויות בו, אך לא נרשם באופן פומבי כי מדובר באופנוע שנגנב.