כרמי נ' עיאש ואח' - פסקדין

1.בפני תביעה לפיצוי נזקיו של התובע בגין פגיעה במגן רכבו מס' רישוי 10-087-37 על ידי רכב הנתבע מס' רישוי 92-673-64.

הצדדים אינם חולקים כי התאונה הייתה בחניה כאשר התובע מבקש לצאת מחניה והנתבע מבקש לחנות בחניה פנויה סמוכה.

התובע שרטט את החניות ואת מסלול הנסיעה של הנתבע וצירף את השרטוט לכתב התביעה. על פי הערכתו כעולה מהשרטוט, וגרסתו בפני, הנתבע שגה באמדן הרדיוס שנדרש לו כדי להיכנס לחניה הסמוכה ונכנס לנתיב הנסיעה לאחור שלו (נספח 1 לכתב התביעה). לגרסת הנתבע התאונה קרתה בעת שרכבו היה בעמידה. לדבריו: "עשיתי רברס ועצרתי כדי להיכנס לחניה שצמודה לרכב התובע פתאום התובע יצא ברברס ..." (עמ' 2 לפרוטוקול מול שורות 23-24).

בדיון הוגשו צילומי הצבע של הרכבים (מוצגים נ/1 , נ/2 – רכב התובע ומוצגים נ/3, נ/6 – צילומי צבע של רכב התובע) . הצילומים אינם במחלוקת והם מעידים על שפשופים.

2.הסכומים שנתבעו הם השתתפות עצמית בסך של 1,003.00 ₪ , שכ"ט השמאי 200 ₪ הפרש בין שכ"ט ששולם לשמאי לפיצוי המבטחת לפי אישור המבטחת, וכן הפסד הנחת תביעות, טרדת חינם, השבתת הרכב 4 ימים והפסד עתידי בעתיד בעת מכירת הרכב. סך הכול: 3,250 ₪. על פי דו"ח השמאי נפגע ברכב התובע מגן אחורי. מעבר לאישור המבטחת מיום 10.9.2016 לגבי גובה הנזק הישיר, שכ"ט השמאי, והשתתפות עצמית לא הוגשו ראיות לגבי יתר ראשי הנזק כולל הפסד הנחת העדר תביעות, הפסד עתידי בעת מכירת הרכב, השבתת הרכב.

3.על פי הראיות והעדויות אני מקבלת את גרסת התובע שהתאונה הייתה נמנעת אילו הנתבע לקח רדיוס פחות רחב כאשר נסע לאחור לצורך חניה אבל אני מאמינה לנתבע שברגע התאונה הוא היה בעמידה וזאת לאור אופי הפגיעות. הנזק נגרם כי רכב התובע היה בתנועה במסלול התנגשות. התובע העיד שהוא ראה את הנתבע עובר אותו, מגיע למחסום ומתחיל את הנסיעה לאחור. הוא העריך כי הנתבע יצליח לחנות מבלי להפריע לו לצאת ולכן גם הוא החל את נסיעתו לאחור.

תקנות התעבורה מטילות חבות לבחון האם השטח פנוי על כל מי שנוסע לאחור (תקנה 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961).

4.על כן אני דוחה את התביעה מפני שהטעות של הנתבע מס' 1 אינה הסיבה לתאונה. הסיבה לתאונה היא הנסיעה של התובע.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות בסך של 100 ₪.

בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.