ציזאנה ואח' נ' בן פורת ואח'

התובעים והנתבעים שכנגד (להלן: "התובעים") ניהלו עם הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") משא ומתן לצורך כריתת הסכם שכירות ביחס ליחידת דיור (להלן: "היחידה"). במהלך המשא והמתן חתמו הצדדים על זכרון דברים, התובעים העבירו חפצים למושכר במספר פעימות ושילמו דמי שכירות עבור חודש השכירות הראשון. לאחר מספר ימים, הודיעו התובעים לנתבעת כי עקב אי-חתימת הסכם השכירות ואי-תיקון ליקויים ביחידה, אין בכוונתם לשכור את היחידה ופינו ממנה את חפציהם.

במוקד המחלוקת ניצבות השאלות, האם זכרון הדברים שנערך בין הצדדים הוא בגדר הסכם מחייב, האם על הנתבעת להשיב לתובעים את הסכום ששולם בגין חודש השכירות הראשון והאם מי מהצדדים זכאי לחייב את הצד שכנגד בנזקיו הנטענים.

אקדים ואציין, בתמצית, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בראי הוראות הדין ונסיבות העניין, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה ולדחות את התביעה שכנגד.

אבאר להלן את הנימוקים שביסוד מסקנותיי.

בהתאם לתקנה 15 (ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז – 1976, פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

רקע

1. ביום 23.5.25, נערכה פגישה בין התובעים והנתבעת בגדרה התרשמו התובעים מהנכס אותו התכוונה הנתבעת להשכיר. במהלך המפגש חתמו הצדדים על זיכרון דברים ביחס להשכרת המושכר (ר' עמ' 4 לכתב ההגנה).

2. ביום 26.5.25, התובעים העבירו לנתבעת סך של 6,900 ₪ עבור חודש השכירות הראשון.

3. בימים 10.6.25 ו- 29.6.25, העבירו התובעים חפצים לדירה ולטענתם הבחינו בליקויים ודרשו את תיקונם.

4. ביום 29.6.25, פינו התובעים את חפציהם מהדירה.

5. ביום 22.7.25, פנו התובעים לנתבעת במכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים.

   תמצית טענות התובעים

6. התובעים הם זוג צעיר אשר חיפש דירה להשכרה. לאחר שפגשו בנתבעת ביחידה אשר הוצעה על ידה להשכרה, חתמו על זיכרון דברים אך לא נמסר להם חוזה רשמי.