ת"ק 10082-08-16 מגן נ' פרוכט

1.לפני תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע, עו"ד במקצועו על סך של 33,500 ₪, בגין רשלנות מקצועית של הנתבע.

2.התובעת טוענת בכתב התביעה, כי היא זכאית לקבל מהנתבע סך של 2,000 ₪ החזר הוצאות משפט בגין תיק תמ"ש 53011-01-14 בהן חויבה בגין טעות של הנתבע שהגיש תביעה למזונות ומדור בשם התובעת ולא בשם ילדיה הקטינים. כמו כן, התובעת מבקשת לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 15,000 ₪ בגין הוצאות משפט בהן חוייבה בפסיקתא מיום 23/11/2014 (תמ"ש 40062-02-11). כמו כן, בפסיקתא הנ"ל חוייבה התובעת בתשלום דמי שימוש לבעלה לשעבר בסך של 24,700 ₪.

3.דינה של התביעה להידחות על הסף, כפי שיוסבר להלן:

לכתב ההגנה צורף הסכם יום התקשרות בין הצדדים תוך ויתור הדדי על תלונות האחד כלפי השני (הסכם מיום 14/8/2014, נספח א' לכתב ההגנה).

בהתאם להסכם, השיב הנתבע לתובעת סך של 15,000 ₪ אשר שילמה לו התובעת.

4.התובעת טענה לפני בדיון היום:

"... אני משיבה שהנתבע היה אצלי בבית, אמר שהוא מצטער, עשה טעות, אמר שמוכן להחזיר לי את הכסף והוציא לי מסמך והסכמתי לחתום על המסמך. הראיתי את זה לאחר מכן לעו"ד שאמר לי שזה לא קביל בכלל. אני קודם רציתי את הסך של 15,000 ₪, שגם את זה לא קיבלתי מיד, אלא בתשלומים. אם לא היה יודע שעשה טעות לא היה מחזיר לי את הכסף. אני שנתיים אתו והוא לא עזר לי. יצאתי עם נזיקין והוצאות לבית משפט" (עמ' 1 לפר', ש' 1-20).

5.עינינו הרואות כי הצדדים הגיעו ביום 14/8/2014 לידי הסכם ויתור הדדי של טענות האחד כלפי רעהו, זאת לאחר שיום 9/5/2014 ניתן פסק דין בתמ"ש 40062-02-14, וביום 2/7/2014 ניתנה החלטה בתמ"ש 53011-01-14.

6.התובעת הודתה בעדותה בביהמ"ש כאמור בסעיף 4 לעיל, כי המסמך נחתם בהסכמתה. התובעת לא הביאה כל ראיה כי ההסכם נעשה מתוך אילוץ או כפייה. גם אם התובעת חתמה על ההסכם מכיוון שרצתה את כספה בחזרה, יש לזכור כי מדובר בהסכם וויתור הדדי, במובן זה ששני הצדדים מנועים לאחר חתימת ההסכם מלתבוע האחד את השני. כך לדוגמא הנתבע הצהיר כי שילם עבור התובעת הרבה אגרות (ראה: ש' 17, עמ' 2 לפרט').

התובעת לא הביאה כל ראיה שיש בכוחה לאיין את תוקפו של הסכם הוויתור ההדדי. וכפועל יוצא מכך, התביעה דנן דינה להידחות.

7.לאור המסקנה אליה הגעתי פטורים אנו מלדון בטענות התובעת לגופן. לפיכך אני מורה על דחיית התביעה. לאור הסכמת הנתבע אין צו להוצאות.