ת"צ 8263-05-14,ת"צ 15673-01-15

חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה מקובלת עלי על שני בסיסיה. האחד הוא זה ששתי הגישות הפרשניות מעוגנות בלשון התקנות ולפיכך שתיהן סבירות. השני הוא שבהעמדת שתי הגישות על המאזניים הכף נוטה לכיוון ההשקפה של המשיבות והוא מפני שהגישה משרתת את תכלית התקנות ואין בה כדי לסרבל את הליכי החישוב של האגרה.

גבי דידי הגיון חוות הדעת משרת לא רק את עניין המרפסות אלא חל באותה מידה גם על שטחים בלתי מקורים אחרים.

המשמעות היא שעליי לדחות את בקשות האישור, מחוסר עילה. אכן על מבקשי האישור מול נטל שכנוע שהיקפו מסתכם בהצגת עילת תביעה שיש לה סיכוי סביר. אין צורך להוכיח הסתברות גבוהה של הוכחת עילת התביעה. אולם מידת ההסתברות של הצלחת עילת התביעה במקרה דנן אינה כרוכה בתחזית גרידא שבסיסיה נראים אך את סופה אין לשור. אילו אישרתי את התביעה, אזי זו הייתה אמורה להתברר לפניי. מבחינתי, כמבואר למעלה, תוצאות בירור העילה אינן לוטות בערפל. דעתי היא שמכוח הפרשנות השנייה היו המשיבות מוצדקות בגבייה האגרה.

לפיכך אני דוחה את בקשות האישור.

הבקשות התבססו על פרשנות סבירה של התקנות. לפיכך דחיית הבקשות הייתה "על חוט השערה" של פרשנות לשונית סבירה נוספת בלוויית פרשנות תכליתית עדיפה. לכן אסתפק בחיוב כל אחד משני המבקשים בהוצאות הוועדה המקומית בסכום של 5000 ש"ח, בלבד.