ת"צ 52312-11-15 קוליאן נ' פלאפון תקשורת בע"מ

בפניי בקשה מוסכמת להסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית, לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן – החוק).

1. ביום 29.11.2015 פנתה המבקשת בתובענה ובבקשה לאשרה כייצוגית (להלן – בקשת האישור), כנגד חברת פלאפון תקשורת בע"מ (להלן –המשיבה), שעניינה חסימת תכנים לקומות מספרים שהוקצו במיוחד לקווי הטלפון של המגזר החרדי ("הקומות הכשרות"), ללא החתמת הלקוח על בקשה פרטנית לחסימת השירותים, וזאת, כנטען בבקשת האישור, בניגוד לסעיף 51ג לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

2. להשלמת התמונה יוער, כי תביעה זו הוגשה במקור גם כנגד ועדת הרבנים לענייני תקשורת, נוכח טענת המבקשת, כי המשיבה חוסמת את התכנים בהתאם להנחיות מטעם ועדת הרבנים. אולם, ביום 28.3.2016, הגישה המבקשת בקשת הסתלקות מהתובענה ככל שהיא נוגעת לועדת הרבנים, בנימוק שהמבקשת שוכנעה כי זו איננה בעל דין רלוונטי לתביעה. בפסק דיני מיום 1.5.2016, אושרה בקשת ההסתלקות ביחס לועדת הרבנים, בהתאם לסעיף 16 לחוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006, ובקשת האישור בעניינה נמחקה, ללא צו להוצאות.

3. על פי הנטען בתובענה ובבקשת האישור, המבקשת רכשה כרטיס שיחות נטען "כשר" בעלות של 40 ש"ח, מבלי שהוחתמה או עודכנה בדבר הגבלות כלשהן ביחס לתכני המכשיר, ורק לאחר הרכישה התברר לה כי אינה יכולה להתקשר לקווים מסוימים. לטענתה, ביקשה היא לקבל לידיה את הסכם ההתקשרות עם המשיבה, ולדבריה, אין בגוף ההסכם מידע רלוונטי ביחס להגבלות על תכני המכשיר. המבקשת טענה, כי הגבלות אלה לא הוצגו בפניה מעולם, וכי הייתה מכלכלת צעדיה אחרת לו ידעה אודותן. המבקשת גרסה, כי בכך פועלת המשיבה בניגוד לסעיף 51ג לחוק התקשורת שעניינו איסור הגבלה או חסימה. עוד נטען, כי לרשות הצרכן החרדי היצע תוכניות מצומצם מאוד ביחס לתוכניות המוצעות לכלל הציבור, וכי לצרכן בחברה החרדית אין אפשרות לבחור בין מכשירים ובין תכניות, היות שהמכשיר היחיד שהוא יכול לעשות בו שימוש הינו מכשיר כשר עם חבלת תקשורת כשרה. עוד הודגש, כי מכורח הנסיבות, אדם חרדי מחויב לנהוג בהתאם לנורמות החברתיות של הקהילה החרדית, ובכללן שימוש במכשיר סלולארי כשר בלבד.

4. בתשובתה לבקשת האישור, מיום 8.5.2016, טענה המשיבה, כי טענת המבקשת לפיה פעלה המשיבה בניגוד להוראות החוק, טעות ביסודה. המשיבה הבהירה בתשובתה, כי בסוף שנת 2005 החלה לשווק מכשירים סלולאריים "כשרים" ותכניות "כשרות" למגזר החרדי, אשר נועדו לאפשר שימוש לצורך דיבור בלבד, ללא מסרונים, ללא חבילות גלישה וללא שירותי תוכן. לדבריה, השקת הקווים והמכשירים הכשרים נעשתה על רקע פנייה של עמותת ועדת הרבנים לענייני תקשורת, אשר ביקשה מהמשיבה ליתן מענה למגזר החרדי. לצורך כך, מטעימה המשיבה, החלה היא בהפעלת המסלול הכשר המכונה "קומות כשרות", אשר הוכר ואושר על ידי משרד התקשורת. בהתייחס להיבט המשפטי טענה המשיבה, כי סעיף 51ג(ב) לחוק התקשורת אינו חל על כל הגבלה או חסימה, אלא רק על הגבלות הפוגעות ב"ניטרליות הרשת" בהתאם לרשימה סגורה שנקבעה בסעיף זה. משכך, עמדת המשיבה היא כי סעיף 51ג לחוק התקשורת כלל אינו נוגע לטענות המבקשת. המשיבה מטעימה, כי אף אם נניח כי סעיף 51ג רלוונטי לענייננו, הרי שסעיף זה לא הופר, אלא להיפך. לטענתה, סעיף אי התחולה (סעיף 51ג(ג) לחוק התקשורת) חוקק ביוזמת משרד התקשורת, מתוך רצון למנוע ספק שמא איסור החסימה הקבוע בסעיף 51ג(ב) יתפרש בטעות כאוסר על הפרקטיקה הקיימת בקומות הכשרות, על המגבלות שבה. לדבריה, פרקטיקה זו, אשר נפוצה גם בקרב חברות סלולאר נוספות, הוכרה ואושרה על ידי משרד התקשורת. המשיבה גורסת, כי היא עומדת בתנאי להתקיימות סעיף אי התחולה והוא קיומה של "בקשה פרטנית ומפורשת שנמסרה בנפרד מהסכם ההתקשרות" מצד "קבוצת מנויים". לדברי המשיבה, הקומות הכשרות הוקמו לנוכח "בקשה פרטנית מפורשת" מצד ועדת הרבנים המייצגת "קבוצת מנויים". עוד הוסיפה המשיבה, כי מעבר לעובדה שהמכשיר הכשר מוכר היטב בקרב המגזר החרדי, הרי שבהסכם ההתקשרות (שהמבקשת צירפה בעצמה) קיים "נספח מיוחד" שנלווה לתנאי התכנית ה"כשרה" ובו מלוא המידע אודותיה ואודות המגבלות הקיימות בה.

5. ביום 15.6.2016, נערך דיון בפניי, אשר בעקבותיו ביקש ב"כ המבקשת שהות עד ליום 1.7.2016, להודיע לאן פני המבקשת ביחס לניהול התובענה. בעקבות זאת, ביום 21.7.2016, הגיש המבקש בקשה להסתלקות מבקשת האישור, ללא צו להוצאות. כאן המקום להעיר, כי בכותרת הבקשה צוין כי הוגשה בהסכמה, אולם, כפי שיפורט בהמשך, בקשה זו הוגשה על דעת המבקשת בלבד. לבקשה צורפו תצהירים המעידים, כי המבקש ובא כוחו לא קיבלו או יקבלו, במישרין או בעקיפין, טובת הנאה בקשר להסתלקות מבקשת האישור.

6. בתגובה לבקשת ההסתלקות, השיבה המשיבה ביום 25.7.2016, כי כותרת בקשת ההסתלקות מטעה, מאחר שהבקשה לא הוגשה בהסכמה, ולבטח לא על כל פרטיה. המשיבה הביעה הסכמתה להסתלקות ודחיית תביעתה האישית של המבקשת, אולם עתרה לחיוב המבקש בתשלום הוצאותיה ובתשלום שכר טרחה ריאלי. לטענתה, בקשת האישור מופרכת ושגויה וכי מן הראוי לחייב את המבקשת בתשלום הוצאותיה בגין הגשת תשובה לבקשת האישור, התייצבות לקדם המשפט ושכר טרחת באי כוחה של המשיבה. עוד טענה המשיבה, כי המבקשת הגישה הליך סרק בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. המשיבה מלינה על כך שבד בבד עם הגשת בקשת האישור הנדונה, הגישה המבקשת בקשה נוספת לאישור תביעה ייצוגית אחרת נגד המשיבה (ת"צ 52439-11-15) וזאת על יסוד אותה עילת תביעה, ותוך חיוב המשיבה להידרש לשני הליכים שונים ללא הצדקה עניינית. כן מלינה המשיבה על התנהלות המבקשת אשר התעלמה מהחלטות בית המשפט ולא הגישה תגובותיה במועדים שנקבעו, דבר אשר חייב את המשיבה להגיש בקשות למתן החלטה. לדבריה, התנהלות המבקשת ובאת כוחו גרמו הוצאות לא מבוטלות והשקעת משאבים בהכנת התשובה המפורטת לבקשת האישור ובהתייצבות לקדם המשפט, ומשכך יש לחייב את המבקשת בעטיין.

7. יצוין, כי המבקשת לא הגישה תגובה מטעמה לתשובת המשיבה לבקשת ההסתלקות.

   דיון