אגרט נ' בנק הפועלים בע"מ

בבסיס הבקשה לאישור התובענה הייצוגית עמדה הטענה שהבנק נוהג לחייב את לקוחותיו בעמלה גבוהה מהמותר. גובהה של אותה עמלה, דמי ניהול פיקדון ניירות ערך, היה בזמנים הנוגעים לתובענה 0.15% משווי ניירות הערך המוחזקים בפיקדון ברבעון ולא פחות מסך של 11.40 ₪ לנייר (להלן: עמלת המינימום לנייר). את העמלה היה מותר לגבות בסוף רביע או בתחילתו של הבא אחריו, ואולם הבנק היה רשאי, על-פי החוזה שבינו לבין הלקוח, לגבות אותה גם כאשר נמכר נייר ערך שהוחזק בפיקדון, בהתחשב במשך התקופה שבה הוחזק במהלך הרבעון. אם נמכר חלק מנייר ערך במהלך רבעון ושיעור העמלה על הפעולה בו לא הגיע לסכומה של עמלת המינימום לנייר (11.40 ₪), חויב הלקוח במלוא עמלה זו בעת המכירה. בתום הרבעון חויב בה פעם נוספת בשל חלקו הנותר של הנייר, ובלבד שהעמלה לפי כללי החישוב לא הגיעה כדי המינימום. במצב זה חויב הלקוח פעמיים במהלך אותו רבעון בעמלת המינימום, בגין אותו נייר ערך. לעומת זאת, אם הוחזק הנייר במשך כל הרביע, לא נעשתה בו פעולה כלשהי וגובה העמלה על-פי כללי החישוב היה נמוך מעמלת המינימום לנייר – הוא חויב בעמלה פעם אחת ולא יותר.

התובע טען כי במצב שבו שילם הלקוח עמלת מינימום במהלך הרבעון היה על הבנק להביא זאת בחשבון בטרם חייב פעם נוספת את הלקוח ב-11.40 ₪. להשקפתו החוזה הבנקאי, שאליו צורף תעריפון בצורת טבלה אשר פירטה כיצד לחשב את העמלות השונות, הקנה לו זכות לגבות עמלה מינימלית על נייר ערך מסוג מסוים פעם אחת ברבעון לכל היותר. כך גם על-פי הדין, שכן בתוספת הראשונה לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות), התשס"ח–2008 (להלן: כללי הבנקאות) נקבע בשעתו:

עמלת המינימום הנגבית בתום הרבעון או לאחריו תיגבה בהתחשב בעמלות הניהול המינימליות שנגבו במהלך הרבעון, לרבות על ניירות ערך שנמכרו[.]

(להלן: הוראת ההתחשבות)

בראות עיני התובע הבנק לא שעה להוראת ההתחשבות, ומכאן שהתעשר שלא כדין כשגבה את עמלת המינימום לנייר יותר מפעם אחת בלי להתחשב בסוף הרביע באותה עמלה שכבר שולמה. הוא גרס כי הבנק גם הפר את הוראות התעריפון, מאחר שאותו חוזה לא העניק לו זכות לגבות עמלת מינימום לנייר בגין אותו נייר ערך פעם נוספת ברבעון. עילות התביעה נוסף לעשיית עושר ולא במשפט לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979, הן הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], והכוונה לחובות שבכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות), התשס"ח–2008; הפרת חוזה לפי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973; רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין – אך בהחלטת האישור נדחתה עילה זו, משלא פורטה כהלכה ונזנחה בשלב הסיכומים.

הבנק ביקש לקבל כי הוראת ההתחשבות חלה על עמלת מינימום מסוג אחר אשר ניתן לגבות בעבור ניהול פיקדון ניירות ערך. עמלה זו נגבתה בתום הרבעון וסכומה היה קבוע בתעריפון הבנק (במועדים הרלוונטיים לתביעה: 31 ₪). שלא כעמלת המינימום לנייר, אשר נגבתה על נייר ערך בודד, הייתה זו עמלה לפיקדון – כלומר כלל הניירות ברבעון יחד (להלן: עמלת המינימום לפיקדון לרבעון). אליבא דבנק את עמלת המינימום לנייר הוא היה רשאי לגבות על כל מכירה, העברה, פדיון או משיכה, ורק כשגבה את עמלת המינימום לפיקדון לרבעון בסוף הרביע היה עליו להתחשב בעמלות המינימום לנייר ששולמו במהלכו. כשעלה סך עמלות המינימום לנייר ששולמו במהלך הרבעון על 31 ₪, הוא פטר את הלקוח לגמרי מתשלום עמלת המינימום לפיקדון לרבעון (התחשבות מלאה), ברם אם היה נמוך מזה חויב הלקוח בהפרש (התחשבות חלקית). הבנק ביקש להבחין בין שני שלבים בסוף הרבעון: ראשית חויב הלקוח על-פי כל נייר ונייר שהחזיק באותה שעה. כאשר נשאר בפיקדון נייר שערכו נמוך יחסית, נגבתה עמלת המינימום לנייר. לאחר מכן הגיע השלב השני, שבו נבחנה השאלה אם יש לגבות את עמלת המינימום לפיקדון לרבעון, ואז חלה הוראת ההתחשבות, שקבעה כי יש להתחשב בעמלת המינימום שנגבתה תוך כדי הרבעון. פירושו של דבר הוא שאם במהלך הרבעון נגבתה עמלה שסכומה גבוה מ-11.40 ₪, לא נדרש הבנק להביא אותה בחשבון כאשר גבה את עמלת המינימום לפיקדון לרבעון. מנגד סבר התובע כי הוראת ההתחשבות חלה גם בעת גבייתה של עמלת המינימום לפיקדון לרבעון וגם על עמלת המינימום לנייר אשר נגבתה על חלקו של הנייר שנשאר בפיקדון.

המפקח הקודם על הבנקים, שאת עמדתו בסוגיה שבמחלוקת ביקשתי לשמוע בחודש אוקטובר 2011, הפנה לכללי הבנקאות ומסר כי הבנק אינו מפר אותם לדעתו. ב-1 בינואר 2013 נכנסו לתוקפם כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות) (תיקון), התשע"ג–2012, ובהם בוטל הרף התחתון של דמי הניהול.

בהחלטתי מיום 01.08.13 התקבלה הבקשה לאשר תובענה ייצוגית. לאחר שניתחתי את טבלת תעריפי העמלות שצורפה לחוזה שבין הבנק לבין הלקוח ונדרשתי ללשונה ולכללים הנוהגים בפרשנות חוזה בכלל וחוזה בנקאי בפרט, באתי למסקנה כי מקריאתה אפשר שהלקוח יבין כי דמי ניהול פיקדון ניירות ערך משולמים לרבעון, כי יש להם „רצפה“ ו„תקרה“ לנייר וכי כל עוד אינם נוגעים באחת מאלה שיעורם הוא 0.15 אחוזים משוויו. אומנם הבנק טען כי הוא היה רשאי לגבות את עמלת המינימום יותר מפעם אחת במהלך הרבעון לפי שבטבלה לא נכתבה המילה „לרבעון“ לצד המילים „11.40 ש"ח לנייר ערך“, אך מצאתי כי יש אפשרות סבירה שטענתו זו לא תתקבל, וכי למעיין בטבלה ברי שכולה נוגעת לתקופה בת רבעון. מעבר לדרוש הוספתי שגם לתפיסתו של בנק ישראל עמלת המינימום נגבתה לפי רבעון ולא על כל פעולה במהלכו. זאת – על סמך דוח ביניים ממחצית 2012 שחיבר צוות בראשות המפקח על הבנקים אשר מונה מטעמו לבחון כיצד אפשר להגביר את התחרותיות בענף הבנקאות. בדוח הופיעה טבלה שהשוותה בין גובה העמלה שבמחלוקת בבנקים השונים. נרשמו בה הסכומים 11.4 ו-31 (ש"ח) במשבצות של עמלות המינימום המתאימות, וכותרתה הייתה „תעריפי עמלת ניהול פיקדון ניירות ערך הנסחרים בארץ, לרביע“ (עמ' 107; ההדגשה אינה במקור).

בהחלטתי נתתי את הדעת גם לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א–1981. פרק ב2 לחוק זה, שכותרתו „פיקוח על עמלות“, מקנה לנגיד בנק ישראל את הסמכות לפקח על עמלות הבנקים ומורה לו לקבוע, בכללי הבנקאות, את „התעריפון המלא“: רשימת השירותים שבעדם רשאי תאגיד בנקאי לגבות מלקוחותיו עמלות והאופן שבו יש לחשב אותן. לפי סעיף 9ט(ד), כדי להבטיח את יכולתם של הלקוחות להשוות את העלות של ניהול חשבון ואמצעי תשלום, על הנגיד לפעול להצגת העמלות באופן הוגן ומובן ולהתחשב – במידת האפשר ובהנחה שאין נסיבות המצדיקות זאת, לדעתו – בצורך למנוע גבייה של עמלות שונות בעבור אותו שירות. סעיף 9י אוסר על בנק, בין היתר, לגבות מלקוחותיו עמלה אלא בעד שירות הכלול בתעריפון המלא ועל-פי הוראותיו. בעמלות מושא הדיון כאן לא התערב הנגיד לא בשיעור שעליו החליט הבנק (0.15%), ואף לא בגובה סכומי המינימום והמקסימום שעל הבנק לקבוע מכוח כללי הבנקאות. אבל כללי הבנקאות אינם מתירים לתאגיד הבנקאי לגבות עמלות אשר אינן קבועות בתעריפון הסטטוטורי, והם הורו לו לחשב את העמלה לפי שיעור מנייר הערך ולקבוע לה שיעור מזערי ושיעור מרבי.