ת"צ 23257-04-14 אור אן אושי אחזקות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

1.בקשה לאישור הסכם פשרה בהתאם לסעיפים 18, 19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") היא הבקשה שלפני.

2.המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיב, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן "בנק לאומי" או "הבנק") בעניין עמלת החזרת חיוב מסיבת אין כיסוי מספיק "ומסיבות מוגבל, מעוקל, צו משפטי" הנגבית על ידי הבנק בגין החזרת חיוב שבוצע בחשבון הלקוח. לטענת המבקשת אין הבנק זכאי לגבות מלקוחותיו עמלת החזרת חיוב בסכום העולה על סכום החיוב, ומשעשה כן הרי מעשיו עולים "כדי עושק, גזל, הפרת חובות אמון נאמנות ותום לב" (סעיף 3 לבקשה).

3.במסגרת תגובתו הכחיש הבנק את טענות המבקש וטען בין השאר כי פעל בהתאם לדין ובהתאם להנחיות שהיו קיימות בטרם נכנסו לתוקף כללי הבנקאות לעניין העמלות; גם לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 12 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) פעל הבנק כדין ובהתאם למתחייב. כן טען, כי בהתאם לדין אין עמלת החזרת חיוב בין העמלות שחל פיקוח על גובהן ומשכך גובה העמלה נתון לשיקול דעת הבנק; כי הבנק מיישם את כללי העמלות ותעריפון כללי העמלות, וכי בצדק (בגלל העלויות של מכלול ההליכים התפעוליים), בסמכות, בהתאם לזכותה החוזית ובהתאם לדין גבתה את העמלה. הבנק פרט בהרחבה, במסגרת הבקשה המוסכמת לאישור הסדר פשרה, את עמדתו המגובה בהוראות הדין ומתיישבת עם רשימת השירותים שעבורם רשאי תאגיד בנקאי לגבות עמלה.

הבנק גם דחה את טענות המבקשת אשר לעילות התביעה שצוינו בבקשה לאישור, וטען כי לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית לקשר הסיבתי בין הטענות העומדות בבסיס הבקשה לבין נזק כנטען.

4. בדיון שהתקיים לפני המלצתי לצדדים להידבר ביניהם כדי לבחון אפשרות להסדיר את המחלוקת בהסכמה, הגם ששמעתי היטב את עמדות הצדדים ונתתי דעתי לכך כי כל אחד מהם עמד איתן על דעתו, המבקשת סברה כי טענותיה נשענות על בסיס מוצק ואילו הבנק סבר שהתנהל כדין וכשורה וכי בדין גבה את עמלת החיוב החוזר.

5.בסיפוק רב למדתי מהצדדים כי הם אכן פנו להליך הגישור, ובהמשך אף דיווחו לבית המשפט כי התקיימו מספר ישיבות גישור בהם נבחנו טענות הצדדים, הראיות שיש בידי כל אחד מהצדדים, ההיבטים הצרכניים המתעוררים במקרה דנא; במסגרת השיקולים גם נלקח פרק הזמן בו צפוי ההליך להתנהל ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות, עלויות ההליך ולאחר שכל ההיבטים הוצפו במסגרת ישיבות הגישור הגיעו הצדדים להסכמות בעזרתה הרבה והמאומצת של המגשרת, עו"ד זהר גרנות-מאיר – הסכמות שהתגבשו לכדי הסכם פשרה המסיים את המחלוקות בין הצדדים.

6. ביום 18.12.16 הוריתי לפרסם בעתון הודעה בדבר הגשת הבקשה לאישור הסדר פשרה, כן הוריתי לשלוח העתק מהבקשה ליועץ המשפטי לממשלה ולמפקח על הבנקים. במסגרת ההודעה שפורסמה פורטו עיקרי הסדר הפשרה, הוגדרה הקבוצה הרלוונטית, כמו כן צוין, בין היתר, כי חברי הקבוצה, וגם מי שפועל לטובת עניינם של חברי הקבוצה או רשות ציבורית הפועלת לקידום העניין שבו עוסקת הבקשה, רשאים להגיש תוך 45 ימים התנגדות להסדר, או לבקש רשות לצאת מן הקבוצה, בהתאם לנדרש בסעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות.

7.לאחר ביצוע הפרסומים ולאחר חלוף הזמן שנקבע להגשת התנגדויות - לא הוגשה כל התנגדות, גם לא נתקבלה כל בקשה מטעם מי מחברי הקבוצה שלא להימנות עליה לעניין הסדר הפשרה.

היועץ המשפטי לממשלה באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב הודיע כי אינו מתנגד לאישור הסדר הפשרה, כי אינו מביע עמדתו לגוף הבקשה והוא מותיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט.

מעבר לעמדת היועץ המשפטי – לא נתקבלה עמדה אחרת, לרבות עמדה של המפקח על הבנקים אליו הוריתי לשלוח הסדר הפשרה.

8.על פי סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, "בית המשפט לא יאשר הסכם פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסכם ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה... וכי סיום ההליך בהסכם פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין" בהתאם לדרישות סעיף 19 נתתי דעתי לעיקרי הסכם הפשרה המוצע, לתנאיו, לקבוצה עליה הוא חל, לסעדים שנתבעו, להיקפם ולתוצאה במסגרת הסכם הפשרה.