ת"פ 970-01-14 מדינת ישראל נ' אבו מחרב

בפניי בקשה להורות על חילוט רכב מסוג פורד, אשר נטען כי שימש את הנאשם בביצוע העבירות בהן הורשע.

ראשית יצוין כי הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן הנושא עבירות רבות ובהן פריצה לבניין שאינו דירה וגניבה מתוכו, גניבה ונהיגה פוחזת של רכב.

בכתב האישום המתוקן נכתב כי הנאשם הגיע עם הרכב נשוא הבקשה למוסך המתלונן, התפרץ ביחד עם אחר אל המוסך ובהמשך העמיס עם האחר על הרכב ציוד רב.

משעזבו הנאשם והאחר את המקום החלה המשטרה לדלוק בעקבותיהם ובאותה עת החל הנאשם להימלט מהשוטרים כשהוא גורם לרכבים לסטות מנתיב נסיעתם, הוא עבר ברמזור אדום ובסופו של דבר נתקע הרכב בחומה.

על יסוד עובדות אלו, אין מחלוקת של ממש בין הצדדים כי הרכב שימש לביצוע העבירות כאשר בענייננו העבירות הן הגניבה וההתפרצות כאשר כאמור הועמס הרכוש הגנוב על הרכב, והן הנהיגה הפראית לאחר מכן.

מהאמור עולה, כי הצדדים מסכימים למעשה כי הרכב שימש לביצוע העבירות וכי ניתן על פי החוק להורות על חילוטו ככל שהדבר נוגע לקשר שבין הרכב לבין העבירות בהן הורשע הנאשם.

בהתאם לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, ניתן ליתן צו חילוט הן בגזר הדין והן על פי עתירה מטעם תובע.

בקשת החילוט אומנם צוינה בכתב האישום, אולם הצדדים לא התייחסו לבקשה זו בטיעוניהם לעונש ורק לאחר מתן גזר הדין על ידי בית המשפט (כב' השופטת נחמן), ביקשה התובעת להורות על חילוט הרכב.

נפסק כי חילוט חפצים ששימשו לבצע עבירה הינו חלק מהעונש שבסמכותו של בית המשפט להטיל וכי יש בחילוט משום ענישה חינוכית על מנת שיידע העבריין מה סופו של כלי אשר שימש לביצוע עבירה.

יצוין כי הצדדים חלוקים בשאלת בעלות הנאשם על הרכב, אומנם בהודעת הנאשם מיום 28.12.13, טען הנאשם בשורה 22, כי הרכב נרכש על ידו 4 ימים קודם לכן, אולם אין חולק כי המאשימה אינה מקבלת במלואם את יתר דבריו בהודעה זו.