מדינת ישראל נ' הרשקוביץ

א.בדיון שהתקיים בפניי ביום 31.1.17 חזרו בהם הנאשמים 2,3 ("הנאשמים") מכפירתם והודו בעובדות כתב האישום המקורי.

בהתאם, הורשעו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

משהסכמת הצדדים כאמור הושגה בערבו של הדיון – נתאפשר לצדדים לנסות ולהסכים על הענישה ובהתאם לא נשמעו טיעוני הצדדים.

משהודיעו כי לא הושגה הסכמה, זומנו לטיעונים לעונש ליום 27.3.17.

ב.המאשימה טענה כי הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום, הגם לא בהזדמנות הראשונה, אך חסכו מזמנו של ביה"ד בשמיעת הראיות.

העבירות בהן הורשעו הן מהחמורות בחוקי המגן (51826-11-11) – אי העברת ניכויים משכר עובדים לפנסיה, המשענת לעובדים לעת פרישתם, עבירה על חוק הגנת השכר (דב"ע 3-237/97 שמואלי נ' רשות השידור; ע"ע 73/03 קרן השתלמות נ' מ.מ. ערבה; ע"ע 11910-05-11 נייס נ' עזבון המנוח זובטוב), כשהערך החברתי נפגע אף הוא, הן בגריעה משכרו של העובד והן בהעמדתו בסיכון שלא יהיה מבוטח.

בפנינו 3 עבירות עצמאיות ונפרדות (3 עובדים).

[המאשימה הפנתה לפרשת חדוות הורים (57160-01-14); ולע"פ 32385-05-14 פרשת שמש חי; ת"פ 56203-05-14 מד"י נ' מרכז הורים (נהריה)].

הנאשמים מצויים בהליכי פשט"ר.

הנאשמים הורשעו בעבירה של ניכוי מ"ה במקור ואי העברתו; הוסף קנס ומאסרם הוחלף בשל"צ, בערעור, כשאין ללמוד מהתסקיר אלא שלא אוזכר בו ההליך שבפנינו (ובכך, זלזול של הנאשמים בהליך כאן) ומנגד, חומרת העבירות שבפנינו מול העבירות שנדונו בתסקיר.

העונש למעסיקה (החברה) עומד על מאסר שנתיים או קנס של 1,130,000 ₪ לכל עבירה – ולכל נאשם מחצית, לפי חוק הגנת השכר (565,000 ₪ לכל עבירה).

[הפנתה לת"פ 6033-09-10 – 37,500 ₪; 11936-11-14 – 50,000 ₪;

11846-03-15 – 40,000 ₪].

בענייננו, עתרה המאשימה להשית על כ"א מהנאשמים 30% מהקנס המכסימלי וכן לחייבם לחתום על התחייבות.