מדינת ישראל נ' דאר עאצי (עציר)

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירה של שהיה שלא כדין, לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

ביתר פירוט, הנאשם שהה בישראל ביום 26.3.17.

ב"כ התביעה טענה בעניין חומרת העבירה והאינטרס הציבורי שבבסיסה. כמו כן הפנתה לעברו הפלילי של הנאשם, אשר הורשע כבר פעמיים בעבירות זהות. נטען כי בגזר הדין שניתן נגד הנאשם בת.פ 7271-04-14 הוטל עליו מאסר על תנאי בן 4 חודשים שהוא בר הפעלה. נטען עוד כי הנאשם לא התייצב לריצוי המאסר בפועל שהוטל עליו באותו תיק, ולמעשה החל בריצויו רק עם מעצרו כעת. בנסיבות אלה לדעת התביעה יש להטיל עונש ברף הגבוה של המתחם.

ב"כ הנאשם טען כי המאסר על תנאי הנ"ל אינו בר הפעלה, לאור הלכת במנוקלר. לדעתו, היות שהנאשם ביצע את העבירה דנן בטרם החל בריצוי עונשו, הרי המאסר על תנאי לא היה בתוקף, אלא יחל רק עם שחרורו מן המאסר.

במהלך הטיעונים לעונש הסתבר כי הצדדים חלוקים בעניין פרשנות לשון גזר הדין שבו הוטל התנאי.

מתחם העונש ההולם

התביעה ניאותה בהגינותה לתקן את כתב האישום במחיקת העבירה של הפרעה לשוטר שהופיעה במקור, על כן הורשע הנאשם בעבירת שהיה שלא כדין בלבד.

אין צורך להרחיב בעניין האינטרס הציבורי שבעבירה, אשר נועדה לשמור על ביטחון המדינה ויושביה.

כבר נקבע בהלכת אלהרוש כי מתחם העונש ההולם לעבירה של שהיה שלא כדין אשר לא נלוותה אליה עבירה נוספת, נע בין מאסר על תנאי ועד 5 חודשי מאסר בפועל. היות שמקרה זה אינו חורג מן הכלל, אני קובעת כי זהו המתחם ההולם.

חלות המאסר על תנאי

כאמור, הצדדים נחלקו בשאלת חלותו של המאסר על תנאי שהוטל במסגרת גזר הדין בת.פ 7271-04-14 (להלן: גזר הדין הקודם). התביעה טענה כי היות שהנאשם לא התייצב לריצוי מאסרו במועד הנקוב, ולמעשה היה במעמד של עבריין נמלט עד מעצרו לאחרונה, הרי אין לאפשר לו ליהנות מכל העולמות, אלא יש לקבוע כי המאסר על תנאי חל החל ממועד גזר הדין הקודם, ולכן יש להפעילו כעת. מנגד, ב"כ הנאשם טען כי לאור הלכת במנוקלר, יש לקבוע כי המאסר על תנאי יחול רק לאחר סיום ריצוי המאסר, בו החל הנאשם לאחרונה.

עיון בפרוטוקול בת.פ 7271-04-14 מיום 8.9.14 מעלה כי הצדדים הודיעו על הסדר טיעון. בטרם מתן גזר הדין עתר ב"כ הנאשם לדחיית ריצוי העונש, עד לאחר מועד נישואיו של הנאשם שעמד לחול ביום 19.9.14.

מיד לאחר הטיעונים ניתן גזר הדין הקודם, בו אימץ בית המשפט את הסדר הטיעון, הטיל מאסר בפועל למשך חודש וחצי וכן הפעיל מאסר על תנאי בן 3 חודשים, כך שבסה"כ יישא הנאשם 4 וחצי חודשי מאסר. לאחר זאת נכתב כך:

"6 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שמשך 3 שנים מיום שחרור הנאשם ממאסר לא יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל.

הואיל ואני מורה על דחיית ביצוע עונש המאסר עד ליום 23.10.14 הרי אני קובע כי ככל שהנאשם לא יחל בריצוי עונש המאסר הרי עונש המאסר יחל הנאשם בריצוי עונש המאסר תפסק תקופת התנאי ותתחדש עם שחרור הנאשם ממאסר" (כך במקור, עמ' 6 לפרוטוקול שם).

מתוך הציטוט המדויק עולה בבירור שנפלה שגגה כלשהי בגזר הדין הקודם, ולא ניתן להבין איזה מנגנון התכוון בית המשפט הנכבד לקבוע למקרה שבו לא יחל הנאשם בריצוי המאסר, שכן המשפט נקטע במילים "עונש המאסר יחל הנאשם...". נראה כי הושמטו מילים כלשהן, וייתכן שנפלה טעות בהקלדה. מיד לאחר קטיעת המשפט, מתחיל משפט חדש המתייחס לאפשרות לפיה הנאשם יחל בריצוי המאסר, שאז, על פי הכתוב "תפסק תקופת התנאי ותתחדש עם שחרור הנאשם ממאסר".

הנאשם טוען כי הספק שנוצר כתוצאה מאי בהירות לשון גזר הדין מוביל למסקנה שהתנאי לא היה בתוקף בעת ביצוע העבירה.