ת"פ 5771-02-15 מדינת ישראל נ' חרפק ואח'

1.בתום שמיעת ראיות התביעה, הנאשמים טענו ש"אין להשיב לאשמה", לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי).

לאחר שקילת טענות הצדדים בנושא ועיון בכל הראיות שהוגשו על ידי המאשימה, שוכנעתי שיש לקבל את הטענה ובהתאם לזכות את הנאשמים מהעבירות המפורטות בכתב האישום.

להלן יפורטו הנימוקים להכרעה זו.

2.בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי נקבע:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין...".

על פי ההלכה הפסוקה, "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום". (ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון, פ"ד לב (1) 170 (1977); ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד לט (3) 606,596 (1985)).

על יסוד פסיקה זו, בבוא בית הדין לבחון אם יש לזכות את הנאשמים בטרם הציגו את ראיותיהם, נבחנת השאלה האם הציגה התביעה מערכת ראיות ראשונית, בסיסית, להוכחת אשמת הנאשם. כאשר אין בראיות התביעה כדי לבסס הרשעה, אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי, אין לדרוש מהנאשם להתגונן, ויש לזכותו בשלב זה (ר' גם יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, תשס"ט – 2009, חלק שני, כרך א', 1446).

3.האישום המפורט בכתב האישום הוא פיטורי עובדת בהריון, תוך הפרת סעיפים 9(א) ו – 14(א)(6) לחוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 (להלן – חוק עבודת נשים), היינו פיטורי עובדת בהיריון ללא היתר כדין.

בסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים נקבע: