ת"פ 56949-02-15 מדינת ישראל נ' ק.

החלטתי לזכות את הנאשם.

רקע

1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ותקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. כפי הנטען, במועד שאינו ידוע למאשימה קילל הנאשם את המתלוננת, היא רעייתו, בשפה המתוארת בסעיף 1 לכתב האישום. בנוסף, במהלך פברואר 2014 בדירתם המשותפת ביקשה המתלוננת את עזרתו של הנאשם בטיפול בילדם, והוא התעלם. בהמשך קם וסטר למתלוננת ולאחר שנכנסה למקלחת עם ילדם שב וסטר לה בלחיה השנייה. עוד נטען כי במהלך אותו חודש היכה הנאשם את המתלוננת בשוק רגלה עם אגרופו, וכשביקשה להתקשר למשטרה ניסה לחנקה באמצעות ידו הימנית ואיים כי "אם תתקשרי זה יהיה הסוף שלך". בנוסף איים על המתלוננת כי "הימים שלה ירושלים (כך במקור-א.ג.) ספורים והוא יהרוג אותי ושאם תפתח את הפה במשטרה אז הוא יקבור אותה מתחת לאדמה, חיה ושאף אחד לא יעזור לה". לבסוף נטען כי במקום לסייע בביצוע אינהלציה לבנם הקטין של בני הזוג, הסובל מאסטמה, נהג הנאשם לטלטל את הבן בשתי ידיים, לצעוק עליו, להענישו, להכניסו לחדר שימשיך לבכות ולסגור את הדלת.

2. מטעם התביעה העידה המתלוננת והוגשו מסמכים וצילומים אליהם אתייחס בהמשך. מטעם ההגנה העיד הנאשם.

    

   דיון

3. הדין מחייב, כידוע, את התביעה להוכיח את אשמתו של נאשם בפלילים בדרגה שמעל לספק סביר, ואת בית המשפט להשתכנע כי האשמה הוכחה בהתאם לנטל זה כתנאי להרשעה, ובלבד שמדובר בספק ממשי ובעל אחיזה בראיות ולא בספק תיאורטי. בבסיסו של כלל זה הכרעה ערכית, המכירה בעצמתה של הרשעה בפלילים, בתיוג החברתי ובעונש הנלווים לה, ומוסיפה ומכירה במגבלותיו של הליך הבירור העובדתי בבית המשפט, שמטבע הדברים מבוצע בדיעבד ועל סמך ראיות שנאספו ולא על סמך התרשמות ישירה של השופט מן האירועים מושא האישום. ההכרעה האמורה מבקשת, לכן, להגביל את היקף האנשים שיורשעו תוך העדפה של מצב בו אדם שביצע עבירה יזוכה בשל קשיי הוכחה, על פני מצב בו אדם שלא ביצע עבירה יורשע על לא עוול בכפו (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין; ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פס' 43 ואילך (פורסם בנבו, 25.01.07); ע' גרוס ומ' עורקבי "מעבר לספק סביר" קרית המשפט א 229 (2001))

4. פתחתי בדברים אלה, המוכרים לכל משפטן העוסק בפלילים, בשל חשיבותם להכרעה בהליך זה. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפני, איני סבור כי גרסתו של מי מהעדים שהעידו, המתלוננת מחד והנאשם מאידך, הופרכה באופן המאפשר להעדיף את דברי חברו ברמת הוכחה שמעל לספק סביר. זאת, גם בשים לב לראיות הנוספות שהוגשו. משכך, והיות שנטל ההוכחה מוטל על התביעה, יש לקבוע כי אשמתו של הנאשם לא הוכחה ברמה הנדרשת להרשעה בפלילים ולהורות על זיכויו.

    

   תמצית הגרסאות

5. תזת התביעה מבוססת בעיקרה על עדות המתלוננת. המתלוננת תיארה בעדותה מערכת יחסים מורכבת, שאופיינה בכוחנות מצדו של הנאשם שלדבריה "היה קצר רוח. הוא תמיד היה זועם. תמיד היה מעניש אותי" (פ/5 ש' 10). המתלוננת טענה כי הנאשם הצר את צעדיה מבחינה כספית ונהג להתייחס אליה בצורה מבזה, לרבות כינויה בשמות גנאי ואיומים עליה. עוד התייחסה למקרים בהם הותקפה בידי הנאשם: מקרה ראשון במהלכו ביקשה מהנאשם חיבוק והוא הכה באגרופו ברגלה ובהמשך אמרה לו שתתלונן במשטרה ובתגובה חנק אותה ואיים לקבור אותה (פ/5 ש' 5-8). ומקרה שני בו קמה לסייע לבנם, ביקשה מהנאשם עזרה ובהמשך הרימה את קולה שאז סטר לה הנאשם ובהמשך סטר לה במקלחת אליה נכנסה עם הילד (פ/5 ש' 21-25). כן סיפרה על איומים כלפיה "שהימים שלי קצרים בירושלים וספורים כל הזמן" הגם שאישרה כי לא ידעה למה התכוון הנאשם והוסיפה "כל הזמן היו איומים שאוטוטו מתגרשים, אוטוטו עוזבים" (פ/5 ש' 31-32). לגבי היחס לבנם סיפרה כי ביקשה מהנאשם לסייע לה כאשר ילדם לקה בהתקף אסטמה, וכי הנאשם הגיב בחוסר סבלנות, טלטל את הילד וסגר אותו בחדר בעודו בוכה (פ/6 ש' 1-4). המתלוננת שללה את טענות הנאשם כלפיה, כי היא שעלבה ופגעה בו (פ/6). עוד אישרה שסבלה מדיכאון שלאחר הלידה אך הכחישה את טענות הנאשם לפיהן פגעה בעצמה (פ/7).