ת"פ 55416-04-15 מדינת ישראל נ' ירושלמי ואח'

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפניי ביום 12.01.16, הורשעו הנאשמים, על פי הודאתם בעבירות של העסקה שלא כדין עבירה על סעיפים 2 (א)(1)(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 ובנוסף סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז 1977.

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טענה כי מדובר בעובדת מהפיליפינים אשר נכנסה לישראל באשרת עבודה לענף הסיעוד. הנאשמים העסיקו במשותף את העובדת כשנה עובר למועד הביקורת כאשר העובדת נתפסה בביקורת מיום 22.10.14 והלינו אותה בביתם לסירוגין במשך תקופת העסקה. במשך אותה השנה שהעובדת עבדה אצל הנאשמים היא הייתה ללא כל אשרה.

עוד טענה כי הואיל והעסיקו את העובדת שלא במסגרת משלח ידם, גובה הקנס המקסימאלי הקבוע בחוק ביחס לכל אחד מהנאשמים הוא 58,400 ₪.

לעניין הערכים החברתיים המוגנים, הפנתה לדברי ההסבר לחוק בעמ' ולהלכת חדוות הורים פסקה 20, פסקה 17 וטענה כי המחוקק למעשה מבקש להגן על זכויות העובדים הזרים וכן על כלכלת ישראל, באמצעות המעסיקים.

לעניין מדיניות הענישה הנהוגה, טענה כי בהתאם לפסיקה, מדובר בעבירה שהוכרה כמכת מדינה, מדובר בעבירה שנעברה בביתם של הנאשמים ויכולת האכיפה מוגבלת. על כן, המחוקק מצא לנכון אף להחמיר בגובה הקנסות במהלך השנים.

עוד הוסיפה כי לאור מועד ביצוע העבירה, חל תיקון 15 לחוק ועל כן נקודת המוצא ביחס לכל אחד מהנאשמים היא כי יש להשית עליו את כפל הקנס המנהלי כרף התחתון המינימאלי ואת העונש יש לקבוע ביחס לנסיבות המעשה.

ביחס למתחם הענישה בנוגע לנאשמת 1 טענה כי הואיל והיתה דומיננטית בהתקשרות מול העובדת, יש לקבוע אותו בין 20%-80% מגובה הקנס המקסימאלי וביקשה כי יוטל קנס בסך 18,000 ₪.