ת"פ 54550-01-15 מדינת ישראל נ' ממן

רקע

1.הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות בביצוע עבירת איומים בניגוד לסעיף 192 בחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"), ותקיפה בניגוד לסעיף 379 בחוק. הוא זוכה מעבירה של העלבת עובד ציבור בניגוד לסעיף 288 בחוק.

2.בהכרעת הדין נקבע כי ביום 23.1.15, במהלך הפנינג שהתקיים בפתח תקווה, איים הנאשם על ראש העיר בכך שצעק לעברו "איפה שתלך אני אמשיך ואהיה, אני אזיין אותך" וכן - "אני ארדוף אחריך לכל מקום שאתה הולך ואני אטפל בכך כמו שצריך". בהמשך דחף הנאשם בחוזקה אזרח אשר ניסה לחצוץ בינו לבין ראש העיר. כן נקבע כי הנאשם צעד בעקבות ראש העיר, אשר ביקש לעזוב את המקום, כשהוא קורא אחריו כי ירדוף אותו, ילך אחריו לאן שילך, ולא יוותר.

טיעוני הצדדים לעונש

3.ב"כ המאשימה טענה כי הנאשם פגע בערכים חברתיים של הגנה על ביטחונו ושלמות גופו של האדם, בשלוותו ובשלוות הציבור. נטען כי האיום על ראש העיר באמצעות מילים בוטות ובמקום הומה אדם עוררו תחושה של פחד אצל הסובבים במקום.

עוד נטען, כי אמנם מבחינה מילולית האיום אינו מן הרף הגבוה, אך כאשר מצרפים לכך את התנהגותו הבוטה של הנאשם, הנפת הידיים והליכתו אחרי ראש העיר, מכלול המעשים אינו ברף הנמוך. ראיה לכך יש לראות בתגובת הנוכחים במקום, מנכ"ל העירייה והאזרח ירון קדושים, אשר ניסו להרגיע את האווירה, שעה שהנאשם בחר להסלימה תוך שדחף את קדושים ואיים עליו.

ב"כ המאשימה טענה כי ביצוע העבירה כלפי עובד ציבור, ובפרט ראש העיר, מהווה נסיבה לחומרה ומלמדת על עזות מצח מצד הנאשם.

נטען כי הפסיקה מצביעה על הצורך במיגור תופעת האיומים ובהגנה על עובדי ציבור המבצעים את תפקידם, וכי על בתי המשפט לנהוג ביד קשה כדי לסייע בשמירה על הסדר הציבורי.

באשר לנאשם נטען כי אין המדובר בהסתבכותו הראשונה עם החוק. הנאשם בעל עבר פלילי אם כי חלקו ישן מאוד, ולחובתו עבירה אחרונה משנת 2005 בגין תקיפה. הנאשם ניהל הליך הוכחות, לא לקח אחריות על מעשיו, לא הביע חרטה ואינו מבין את הפסול במעשיו.

נטען כי מתחם העונש ההולם בעבירות בהן הורשע הינו 4-12 חודשי מאסר בפועל ורכיבים נוספים. המאשימה עתרה להשית על הנאשם עונש מאסר בתוך המתחם, מאסר מותנה וקנס.

4.ב"כ הנאשם טען כי המעשים המיוחסים לנאשם הינם ברף הנמוך ביותר, הן באשר לעבירת האיומים אשר לא כללה איום בפגיעה בגוף או ברכוש, והן באשר לעבירת התקיפה שבמסגרתה לא נגרם נזק, למעט כאב בשרירים. נטען כי מדובר באירוע ספונטני ונעדר תכנון, באשר הנאשם לא הגיע במטרה לבצע עבירה, אלא במטרה ליהנות בהפנינג עם ילדיו.

באשר לניהול ההוכחות, נטען כי אלו לא נוהלו לשווא מאחר והנאשם זוכה מאחת העבירות בהן הואשם. כן נטען כי אין בבחירה לנהל הוכחות כדי להצביע על אי קבלת אחריות מצד הנאשם, אשר סבר כי המילים שהשמיע היו בגדר אמירת מחאה לגיטימית. אולם משהבין הנאשם, לאחר הכרעת הדין, כי עבירת האיומים כללה הן את המילים והן את התנהגותו, לקח אחריות על מעשיו. עוד נטען כי לאחר האירוע הגיש הנאשם מכתב התנצלות.

ב"כ הנאשם אישר כי לנאשם עבר פלילי מכביד, מאחר שלדבריו הנאשם גדל לצד הפשע וביצע מגוון רחב של עבירות החל מהיותו נער. עם זאת טען כי מדובר בעבר ישן ומזה 12 שנים אין לחובת הנאשם הרשעה נוספת מלבד המקרה דנן. נטען כי הנאשם, אשר היה מכור לסמים, עבר הליך גמילה, במסגרתו החל לעבוד בעירייה, וביצע את עבודתו בצורה קפדנית ומסודרת ללא עבירות משמעת או הסתבכות בפלילים. בשנת 2003 הנאשם חזר בתשובה והתחתן, כיום הוא בן 48 ואב מסור ל-4 ילדים (בהקשר לכך הוגש מכתב ממנהלת המעון). ב"כ הנאשם טען כי בעקבות האירוע הנאשם נאלץ להפסיק את עבודתו, דבר שגרם להתמוטטות כלכלית, שכן הנאשם הינו המפרנס העיקרי בבית. הוא אף פנה בבקשה לעזרה כספית של ראש הישיבה ותושבים ביישוב, עקב הליך עיקול על ביתו. מבחינה בריאותית נטען כי הנאשם חולה לב הנוטל תרופות באופן קבוע.

ב"כ הנאשם טען כי עונש מאחורי סורג ובריח אינו מצדיק את חומרת האירוע, ועתר להטלת עונש מאסר על תנאי, אשר יהיה בו כדי להביע מחד את הסלידה מביצוע העבירות ומאידך יאפשר לנאשם לשוב לחיים נורמטיביים.