ת"פ 52931-05-13 מדינת ישראל נ' ס

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 02.12.14, הורשעה הנאשמת, על פי הודאתה מפי באת כוחה, בעובדות כתב האישום המתוקן: העסקה שלא כדין וללא ביטוח רפואי, עבירות על סעיף 2 (א)(1) ו-2 (ב)(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק").

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טען, כי העובדת הזרה שהועסקה ע"י הנאשמת נכנסה לישראל ב-2006 עם אשרת עבודה בענף הסיעוד וביום 15.11.10 שהתה בישראל ללא אשרה כלל. מדובר בהעסקה בפרק זמן של 3 שבועות ובנסיבות בהן הנאשמת הלינה את העובדת בביתה והעסיקה אותה ברציפות ב-12 מועדים שונים.

עוד טען כי מתחם הענישה הראוי בשל הנסיבות ונוכח התקופה, טען ב"כ המאשימה, עומד על רף תחתון של 25% מגובה העונש המקסימאלי ו-50% מגובה הקנס המקסימאלי וכי המדינה עותרת להשית קנס עונשי בשיעור כולל של 27,000 ₪, באופן שיושת על הנאשמת בגין העסקת עובדת שלא כדין קנס בסך 20,000 ₪.

ביחס להעסקה ללא ביטוח רפואי, מתחם הענישה הינו בין 6,000-10,000 ₪ ובגין עבירה זו, עתרה המדינה להשית קנס בסך 7,000 ₪.

עוד עתר לחייב את הנאשמת לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעה ע"פ הודאתה.

ב"כ הנאשמת טענה, כי הנאשמת הודתה במיוחס לה בהזדמנות הראשונה וחסכה זמן שיפוטי יקר וכי מדובר בעבירה ראשונה. עוד הקשתה כי אין המדובר בנסיבות לחומרא, שכן ברוב רובן של העבירות מסוג זה, המצב העובדתי הוא כזה שהעובד הזר שוה בישראל על אשרת סיעוד.

עוד טענה, כי הואיל וההעסקה היתה לסירוגין גם הלינה היתה לסירוגין וכי העבודות בהן הועסקה העובדת היו שמרטפות ולא משק בית.