רשות המיסים ירושלים-מחלקה פלילית נ' רוזן חשבונאות ומיסים בע"מ ואח'

כתב האישום והכרעת הדין

הנאשם הורשע בהכרעת דין אשר ניתנה בתום הליך הוכחות, ב- 6 עבירות של אי הגשת דו"חות במועד על הכנסותיה של הנאשמת 1 ו-6 עבירות של אי הגשת דו"חות אישיים לנאשם 2 לשנות המס 2012-2007, סך הכל 12 עבירות לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").

הנאשם הודה בעובדות האישום ואישר כי לא הגיש את הדו"חות, אך טען כי בשל מצבו הנפשי המיוחד הייתה לו סיבה מספקת שלא לעשותכך. בהכרעת הדין נדחתה טענה זו, וכך גם הטענות לזוטי דברים ולהגנה מן הצדק בשל כך שכבר בעת בה נשפט בתיק קודם והוטל עליו מאסר מותנה, ניתן היה להפעילו בשל אי דיווח אשר קדם למתן גזר הדין.

טיעוני הצדדים לעונש

ב"כ המאשימה טענה כי בעבירה לפי סעיף 261(4) לפקודה, מתחם העונש ההולם הינו מאסר על תנאי ועד 8 חודשי מאסר בפועל לכל עבירה, נוסף לקנס שינוע בין 8,500 ₪ ל-29,200 ₪ לכל עבירה והתחייבות להימנע מלעבור עבירה.

לשיטת המאשימה, הנאשם הינו בעל עבר פלילי בעבירות דומות, אך הוא המשיך לפעול באותה דרך במשך כל תקופת הזמן בה בוצעו העבירות ולא הגיש דו"חות. רק לאחר הגשת כתב האישום, טרח להגיש את הדו"חות ולהסיר את המחדלים, באיחור רב מהמועד החוקי. לפיכך, לאור התנהלותו החוזרת ונשנית של הנאשם, אשר הפעיל חברה שסיפקה שירותי הנהלת חשבונות וייעוץ מס, הרי שהוא הבין את חומרת העבירות והיה מודע להשלכות של אי הגשת דו"חות במועד, ויכול היה לעשות כן בעזרת החברה עימה הוא עשה את אותה הפעולה ממש עבור לקוחותיו.

לעניין מצבו הרפואי של הנאשם, טענה המאשימה כי מדובר באירועים ומחלות אשר התפרצו אצל הנאשם לפני שנים רבות והנאשם אינו בקו הבריאות מזה כמה עשורים, כך שלא מדובר במצב רפואי חדש, אשר מנע מהנאשם לציית לחובות החוקיות הנובעות מניהול העסק. ב"כ המאשימה הפנתה לחוות דעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם פסיכיאטר המחוז, על פיה הנאשם מבין את האשמות נגדו ומסוגל לעקוב אחר ההליכים משפטיים.

ב"כ המאשימה טענה כי לא מדובר במקרה המתאים לאי הרשעה, שכן לא מתקיימים הפרמטרים הנדרשים לשם כך בפסיקה, שכן הנאשם הורשע בעבר ולא הוצג כל נזק ממשי שיגרם לו בעקבות הרשעה זו, מה גם שתלויה ועומדת נגד הנאשם הרשעה דומה בעברו אשר יש בה כדי להשתיק כל טענה בעניין זה.

אשר לטענת ההגנה מן הצדק שהנאשם העלה לעניין העונש, טענה המאשימה כי הגישה את כתב האישום ביום 19.8.14 לאחר שהנאשם נחקר ביום 13.5.14, כך שהייתה לו שהות מספקת מיום ביצוע העבירות ועד הגשת כתב האישום נגדו להסיר את המחדלים, אולם לא רק שלא עשה זאת, הוא המשיך וביצע את העבירות הדומות לאלו שבהן הורשע התיק הקודם. לשיטתה, יש לדחות גם את הטענה לפיה כבר בעת שנשפט בתיק הקודם בו הוטל עליו עונש מאסר על תנאי, ניתן היה להפעיל את התנאי נגדו ומשום כך אין להפעיל את התנאי, שכן בהתנהלות הנאשם עצמו, גרם לכך שהמאסר על תנאי שנקבע לו בגזר הדין הקודם יהא חב הפעלה עתה, עת המשיך לבצע עבירות במשך שנות המס שבאו גם לאחר מכן.

נוכח האמור בטיעוניה, ביקשה המאשימה להשית על הנאשם מאסר בפועל למשך 4-6 חודשים, להפעיל את המאסר המותנה בן 3 חודשים במצטבר, לגזור עליו 7-10 חודשי מאסר על תנאי וקנס שינוע בין 30,000ל-42,000 ₪, בנוסף למימוש התחייבות על סך 5,000 ₪ מתיק קודם, והתחייבות שלא לעבור עבירה.

הסנגור בטיעוניו לעונש, טען כי מדובר במצב נדיר אשר בו הנאשם לא הגיש דו"חות למרות שידע שבכך הוא מנע מעצמו תשלום. לדבריו, במצב רגיל, אדם שיודע כי לזכותו נזקפים החזרים, טורח ושואל את רואה החשבון מתי יופיעו הכספים בחשבונו, אך בשל מצבו המיוחד של הנאשם לא פעל כך ומכאן ניתן להבין את חומרת מחלתו וקשייו.

גם בית המשפט וגם חוות דעת הפסיכיאטר מטעם המדינה קבעו שהיו לנאשם קשיים ניכרים להגיש את הדו"חות, על אף שבהכרעת הדין נקבע כי לא מדובר בסיבה מספקת, והטענות שנדחו בהכרעת הדין צריכות להיות בעלות משקן לעניין גזר הדין.

הנאשם הגיש את הדו"חות התקופתיים למע"מ ולמס הכנסה, אך את הדו"חות המיוחסים לסוף השנה הכלכלית, אשר בעניינם יש לאתר מסמכים מגופים שונות, לא היה מסוגל להגיש נוכח מחלתו וקשייו.

הסניגור ביקש לבטל את ההרשעה, על מנת שלא יהיה הכרח לגזור על הנאשם שמצבו הרפואי הקשה, מאסר אשר לא יוכל לעמוד בו. הנאשם לא ביצע את העבירות עבור בצע כסף, שכן לו היה מגיש את הדו"חות היה מקבל את כספו חזרה, ולכן מדובר בעבירה פעוטה שאין להחמיר בעונשה.

לאחר שנטענו הטיעונים לעונש, החליף הנאשם את ייצוגו המשפטי, ובדיון שהתקיים ביום 19.6.19 הוריתי כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב באשר לסוגיית הפעלתו של המאסר המותנה אשר נגזר על הנאשם במסגרת הרשעתו הקודמת ושאלת הארכתו בתיק דנן.

ב"כ הנאשם טען כי התנהלותו של הנאשם אשר חתם על הסדר טיעון הכולל מאסר על תנאי בעודו בהפרה מתמשכת של אותה עבירה, מלמדת על כך שמדובר באירוע אחד מתמשך של התנהגות מחדלית, ומדובר בעונש אשר במועד גזר הדין תחול עליו התיישנות עונשים, ומשכך אין להפעילו.