ת"פ 52454-10-14

1.לפניי בקשה להבהרת החלטה מיום 28.12.2015, אשר ניתנה בהתייחס לבקשת הנאשמת לעיכוב הדיון וביטול האישום השני והשלישי מחמת התיישנות (להלן – ההחלטה).

2.במסגרת ההחלטה, נדחו טענות הנאשמת בדבר עיכוב הדיון, וכן טענת ההתיישנות נדחתה ברובה. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לקבוע כי האישום השלישי התיישן ככל שהוא מתייחס לעבירות שבוצעו, לכאורה, לפני 30.10.2009, וזאת שעה שהמאשימה לא טענה לקרות 'אירוע מנתק'.

3. המאשימה טוענת כי היות והנאשמת לא טענה להתיישנות העבירות אשר בוצעו לפני יום 30.10.2009, הרי שהיא קבעה בכך את גדר המחלוקת, ואילו המאשימה אך השיבה לטענות שעלו בבקשה, ולכן נמנעה מלפרט את האירועים המנתקים אשר כן התרחשו, ולהציג ראיותיה בהתאם.

4.לדוגמה, טוענת המאשימה כי ביום 16.1.2011 התרחש אירוע מנתק כאמור בדמות חקירת הנאשמת תחת הזהרה, ואילו ביום 4.7.2012 התרחש אירוע מנתק נוסף, בדמות חקירת קורבן העבירה.

5.אכן, יש צדק בדברי המאשימה, לפיהם הנאשמת לא טענה להתיישנות העבירות שנעברו לכאורה לפני 30.10.2009, אולם אין בכך בכדי לשנות מן התוצאה. כך, לבית הדין סמכות להעלות מיוזמתו טענת התיישנות מקום בו מדובר בהתיישנות מהותית של זכות (ראו: ע"ע 55/99 יהושע אבו חצירא נ' שלמה לבנוני (פורסם בנבו, 24.5.2000).

6.אין אנו נדרשים לשאלה האם ההתיישנות בעניינינו היא מהותית או שמא טכנית בלבד,שכן ברי כי קיים הבדל רב בין ההתיישנות האזרחית לפלילית. בעוד שההתיישנות האזרחית היא עניינו של הנתבע לבדו, הרי שבהתיישנות הפלילית מדובר בעניינו של כלל הציבור, ומכאן במקרים מסוימים לבית הדין צומחת חובה להעלות את דבר התיישנותו של אישום, גם אם הנאשם לא העלה טענה כאמור. וראה לעניין זה את דברי בית המשפט העליון ב עפ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.11.2012) -

"סבורני, כי לא אוכל לסיים את הדיון בסוגיית ההתיישנות שלפניי,  מבלי להעלות את דבר התיישנות המעשים המגונים שבוצעו במ', החל מחודש יוני 1997 ועד לחודש יוני שנת 2002. אכן, לשון סעיף 149  קובעת, כי "הנאשם" רשאי להעלות טענות מקדמיות במשפט,  ואולם אין הדבר גורע מסמכותו של בית המשפט לעשות כן מיוזמתו (קדמי 1240)"

7.דא עקא, כאמור לעיל, אין אנו נדרשים להתייחס לסמכות בית הדין כאמור, שכן הנאשמת העלתה טענת התיישנות, ואין די בכך שהטענה שהועלתה אינה זהה לעילה מכוחה מצא לבסוף בית הדין לנכון למחוק חלק מהאישום.

8.דברים אלה מקבלים משנה תוקף, היות והמאשימה עצמה ציינה, בתגובתה, ב'רחל בתך הקטנה' כי עסקינן בעבירה מסוג עוון, אשר תקופת ההתיישנות בגינה עומדת על 5 שנים ממועד ביצועה (סעיף 8 לתגובת המאשימה). טענה זו נטענה על ידי המאשימה שעה שהיא הגישה, באוקטובר 2014, כתב אישום בגין עבירות שהתרחשו בחודשים יוני 2009 עד מאי 2010.