מדינת ישראל נ' כ'

כמצוות הוראות סעיף 182 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אני מודיע, בפתח הכרעת הדין, כי החלטתי לזכות הנאשם.

א.רקע כללי וגדר המחלוקת בין הצדדים:

הנאשם, יליד שנת 1957, הינו רווק ללא ילדים, שהתגורר מאז ומתמיד עם הוריו. לאחר פטירת אביו, לפני שנים רבות, המשיך הנאשם להתגורר עם אמו (להלן – האם), בדירה הרשומה על שם האם בעיר XXX (להלן – הדירה או דירת האם). האם, ילידת שנת 1933, סובלת ממחלות שונות והחל משנת 2011 מוגדרת כנכה חסרת ישע. לנאשם חמש אחיות וביניהן גב' ר' ו' (להלן – ר'), גב' ו' ש' (להלן – ו') וגב' ל' כ' (להלן – ל').

הנאשם הואשם לפניי, בכתב האישום, בעבירה של תקיפת חסר ישע שגרמה חבלה של ממש, לפי הוראות סעיף 368ב(א) רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

על פי עובדות כתב האישום, במספר הזדמנויות במהלך השנים 2015-2014 תקף הנאשם את האם בכך שצבט אותה במקומות שונים בגופה, היכה בידיה, ברגליה ובישבנה ובכך גרם לה לחבלות (המטומות), וכן קילל אותה. בהקשר זה נטען עוד, כי בחודש אפריל 2015 תקף הנאשם את האם בכך שהיכה ברגליה.

בנוסף, באופן קונקרטי נטען כי ביום 15.4.15, בעת שהאם המתינה לאמבולנס שיאסוף אותה לבית החולים, תקף אותה הנאשם בכך שהכה אותה באגרופו, באזור הכתף. יובהר, כי באירוע זה החל ויכוח בין ר' לבין הנאשם על בקבוק שמפו, כאשר לטענת ר' הנאשם משך מידה את בקבוק השמפו ואז נתן מכה לאם, בכתף (להלן – אירוע השמפו).

בתשובתו לאישום, באמצעות באת-כוחו, כפר הנאשם במיוחס לו וטען כי מעולם לא תקף את האם (ר' בפרוטוקול, עמ' 5 שורה 10). יוטעם, כי בעדותו בבית המשפט חזר הנאשם וטען כי הוא – להבדיל מאחיותיו – טיפל באם במשך כל השנים והשגיח עליה. לדבריו, האם יקרה לו מאוד ("עיניים שלי") ועל כן לא פגע בה מעולם (שם, עמ' 19 שורה 25). הנאשם הוסיף וטען כי טענותיהן של ו' ור' – שתי האחיות שהעידו נגדו במשפט – אינן אלא חלק ממזימה שאותה רקמו השתיים על מנת לנשל אותו מהדירה.

להשלמת הרקע העובדתי יש לציין כי מהעדויות, שנשמעו במשפט, עלה כלהלן:

ראשית, לאחר אירוע השמפו לא שבה האם לדירה. תקופה מסוימת שהתה האם אצל בנותיה ולאחר מכן הועברה לדיור מוסדר כלשהו.

שנית, בין הנאשם לבין אחיותיו נטוש סכסוך רכושי בגין דירת האם. כאמור, מדובר בדירה הרשומה על שם האם, אך לטענת הנאשם הוא זה שרכש את הדירה ושילם עליה. ו' ור', מצידן, שוללות טענה זו וגורסות כי הנאשם, הממשיך להתגורר בדירת האם, מבקש להשתלט על הדירה.

במהלך המשפט, האם – שהינה נפגעת העבירה וממילא עדת התביעה העיקרית – לא העידה לפניי. ב"כ המאשימה הסביר, כי האם סירבה בתוקף לבוא לבית המשפט, על מנת להעיד נגד בנה, ובנסיבות אלה החליטה המאשימה לוותר על עדותה (ר' בפרוטוקול, עמ' 18 שורה 14 ואילך). על רקע זה הוסיף והודיע ב"כ המאשימה, בהגינותו, כי המאשימה חוזרת בה מעיקר עובדות כתב האישום – ושבהקשר זה דינו של הנאשם לזיכוי – ועומדת רק על כתב האישום רק בעניין "אירועים בודדים של צביטות עליהם העידה אחותו [ו']" ובעניין אירוע השמפו (ר' בפרוטוקול, עמ' 25 שורה 13 ואילך). עוד ציין ב"כ המאשימה, כי בנסיבות אלה לא תבקש המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש אלא בעבירה, הקלה ממנה, של תקיפה סתם (לפי הוראות סעיף 379 יחד עם סעיף 382ב(2) לחוק העונשין).