ת"פ 46494-03-12 מדינת ישראל נ' הגוס

רקע

1. הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, וזוכה מעבירה של העלבת עובד ציבור.

בהתאם לנסיבות המפורטות בהכרעת הדין, היכה הנאשם את ידו של שוטר, אשר ביקש לקחת תעודת זהות מאדם אחר, ובהמשך, לאחר שהשוטר אחז בו כשניסה להימלט, אף נגח בראשו של השוטר.

2. בטרם נשמעו טיעונים לעונש, התקבל תסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם. מדובר בנאשם בן 23, רווק, אב לילדה בת שנה וחצי, אשר עלה ארצה מאתיופיה בגיל 10. הנאשם שמר על יציבות בתחומי החיים השונים, סיים תיכון ושירות צבאי, ושואף לנהל אורח חיים תקין. שירות המבחן התרשם כי הנאשם נוטה להתנהגות אימפולסיבית ותוקפנית, על רקע תחושות קיפוח, בעיקר מצד הממסד, תוך שחווה עצמו כקורבן. להערכת שירות המבחן, זהו הרקע לאירוע בו הורשע. הנאשם קיבל אחריות חלקית בלבד למקרה הנדון, ושב והכחיש שימוש באלימות כנגד השוטר. שירות המבחן המליץ לנאשם להשתתף בסדנא מתאימה, תוך הסבר חשיבות הדבר, אולם הנאשם סירב לכך.

שירות המבחן המליץ לבטל את הרשעת הנאשם, שכן זו עלולה להפריע לו מבחינה תעסוקתית בעתיד. לגבי המלצה לביצוע של"צ, התרשם שירות המבחן כי הנאשם יתקשה לעמוד במחויבות הנדרשת בביצוע עונש זה. לפיכך, ככל שיוטל על הנאשם של"צ, המליץ שירות המבחן להטיל לצידו צו מבחן.

הממונה על עבודות השירות מצא את הנאשם מתאים לריצוי מאסר בעבודות שירות

טיעוני הצדדים

3. המאשימה הפנתה לנסיבות ביצוע העבירה ולהתנהגותו האלימה של הנאשם כלפי שוטרים, אשר הופסקה רק לאחר שליפת אקדח טייזר כנגדו. לגבי אופי העבירה, הדגישה המאשימה את החומרה בה רואה המחוקק עבירה זו, הכוללת פגיעה בשוטר כאדם, הזכאי להגנה על שלמות גופו, וכן פגיעה בשוטר כאוכף חוק. המאשימה טענה כי יש לדחות את המלצת שירות המבחן לעניין אי הרשעה, ובנסיבות מקרה זה, תוך התייחסות לנסיבותיו האישיות של הנאשם כמפורט בתסקיר, עתרה להטיל עליו מספר חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס.

4. הסנגור הפנה תחילה לכך שמדובר באירוע פלילי יחיד בחייו של הנאשם. מאז אירוע זה, הנאשם התגייס, ערק משירותו הצבאי אך שב וסיים אותו, ולאחר מכן הפך לאב. בשל זיכויו של הנאשם מאחת העבירות בכתב האישום, אין לזקוף לחובתו את ניהול ההוכחות. הסנגור עתר לאמץ את המלצת שירות המבחן, ולסיים את ההליך ללא הרשעה.

הנאשם הביע צער וחרטה, וטען כי אופן החשיבה שלו כיום הינו שונה.

אי הרשעה

5. ככלל, על בית המשפט להרשיע נאשם שאשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, ייאות בית המשפט לסטות מכלל ההרשעה וזאת בהתקיימם של שני תנאים גם יחד:

"ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל"

(ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337, 342 (1998)).