ת"פ 46339-01-12 מדינת ישראל נ' אלגבאלי(עציר)

1.המבקש (הנאשם) מרצה עונש מאסר, על פי גזר דין שניתן נגדו בתאריך 4.4.2012.

2.בגזר הדין חוייב המבקש, בין היתר, לשלם למתלוננת מ"ל פיצוי בסך 10,000 ₪.

3.בבקשתו שלפני עותר המבקש לכך שיתאפשר לו לשלם את הפיצויים שנפסקו בתשלומים בסך 400 ₪ לחודש, ועוד עותר הוא, שהתשלום הראשון יחול חודשיים, מועד בו על הנאשם להתייצב לפני ועדת השחרורים האמורה לדון בעניינו. בבקשתו טוען הנאשם, כי עבר טיפול גמילה והוא מבקש לחזור "למעגל החברה".

4.באת כוח המאשימה מתנגדת לבקשה, ולטענתה הסמכות לדון בבקשת המבקש מסורה למרכז לגביית אגרות קנסות והוצאות. כמו כן ציינה באת כוח המאשימה, כי יצרה קשר עם המתלוננת, אשר השאירה את העניין לשיקול דעת בית המשפט.

5.יצוין, שבבקשתו הנאשם טען כי פנה למרכז, אך המרכז הפנה אותו להביא את בקשתו בפני בית המשפט. שאלת הסמכות לפרוס פיצוי שנקבע בגזר דין עולה מעת לעת לדיון, ונראה שטרם נאמרה בה המלה האחרונה. מכל מקום, מכיוון שהמבקש כבר פנה למרכז, והוא הופנה לבית המשפט, בקשתו תתברר בפני.

6.מאז ניתן גזר הדין, בשנת 2012, הנאשם לא שילם אף לא אגורה אחת על חשבון הפיצוי שחוייב לשלם. נראה הדבר, שבקשת הנאשם לפרוס את החיוב, ולהחילו רק ממועד התייצבותו לפני ועדת השחרורים, נועד לסייע להתחמק משאלות נוקבות בעניין זה, שעלולות להישאל במסגרת הדיון לפני ועדת השחרורים, ולא מתוך רצון כנה לפצות את המתלוננת. אף הבקשה לפרוס את החוב לתשלומים בסך 400 ₪ לחודש, אינה מצביעה על אמפתיה כלפי הקורבן.

7.על כן, לאחר ששקלתי בקשת המבקש, לא התרשמתי מרצינות כוונתו של המבקש לסלק את חוב הפיצויים, ובקשתו סתמית למדי.

8.על כן, לאחר ששקלתי בקשת המבקש, וחרף עמדת המתלוננת המשאירה את הבקשה לשיקול שדעת בית המשפט, הנני מחליט לדחות את הבקשה.