ת"פ 43538-11-14

פתח דבר

1.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק בניגוד לסעיף 12(1) בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952, חבלה במזיד ברכב בניגוד לסעיף 413ה בחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"), גניבת רכב בניגוד לסעיף 413ב בחוק, נהיגה ללא רישיון נהיגה בניגוד לסעיף 10(א) בפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א- 1961, נהיגה ברכב ללא ביטוח בניגוד לסעיף 2(א) בפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל- 1970, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו בניגוד לסעיף 275 בחוק.

2.על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 17.11.14 בשעה 00:45 לערך, הגיע הנאשם לרחוב אהרונסון 8 בפתח תקווה, מבלי שהיה בידו אישור כניסה לישראל. הנאשם שבר את מתנע האופנוע של יוסף חדיף, אשר חנה מתחת לבית, הניע אותו והחל בנסיעה עליו ברחוב אהרונסון, ללא רישיון נהיגה וביטוח. בעקבות דיווח למשטרה של אדם המתגורר בסמוך ואשר הבחין קודם לכן בנאשם מסתובב בין חצרות הבתים, הגיעו שוטר ושוטרת לפינת הרחובות וולפסון ואהרונסון, שם הבחינו בנאשם נוהג באופנוע. משפנתה אליו השוטרת ושאלה מהיכן הוא, ענה לה הנאשם "מה", זרק את האופנוע וברח. השוטר רדף אחר הנאשם ואיתר אותו מתחבא בכניסה למקלט סמוך. הנאשם המשיך בבריחתו עד שנעצר על ידי שוטר נוסף.

3.בתשובתו לאישום הודה הנאשם כי שהה בישראל שלא כדין, וטען כי נתפס בסמוך לתחנת אוטובוס לתל אביב. הוא הודה כי אין ברשותו רישיון נהיגה, אך כפר בעובדות המיוחסות לו, וטען כי נהדף על ידי השוטר אשר קפץ עליו, הפיל אותו והטיח את פניו במדרכה, כך שנגרמו לו שריטה והמטומה.

4.יצויין כי ההגנה אינה חולקת על גניבת האופנוע, אולם טוענת כי עדי התביעה טועים בזיהוי הנאשם כמי שגנב את האופנוע ונראה רוכב עליו. כן קיימת מחלוקת בכל הנוגע לבריחתו של הנאשם מפני השוטרים. באשר לגניבת האופנוע הוגשה בהסכמה הודעתו של יוסף חדיף (ת/3) אשר מסר כי האופנוע שייך לאחיו אשר היה עצור באותה עת. העד מסר כי החנה את האופנוע בשעה 18:00 טרם האירוע, שמע רעשים בשעה 00:30, ובהמשך הלילה נודע לו כי האופנוע נגנב. הוא זיהה אותו וראה כי המתנע נשבר.

הנאשם הודה הן בבית המשפט והן במשטרה כי שהה בישראל שלא כדין (ור' ת/4), ולפיכך עיקר המחלוקת בין הצדדים עוסקת בזיהוי הנאשם במקום, ובמעשיו עת נתפס.

5.לאחר ששמעתי את העדים ובחנתי את הראיות ואת טענות הצדדים, אני מוצאת כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה, והוכיחה את המיוחס לנאשם מעבר לספק סביר. להלן נימוקיי.

6.יצויין כבר בראשית הדברים כי כאשר המחלוקת הינה בדבר זיהוי הנאשם, שומה על בית המשפט להיזהר זהירות יתרה, במטרה להימנע מטעויות בזיהוי אשר יביאו להרשעת שווא. אלא שזיהוי הנאשם במקרה שבפניי אינו מושתת על עדות מזהה אחת אלא על מספר עדויות מזהות נפרדות, כאשר העדים ראו את הנאשם בנקודות זמן שונות, וזיהו אותו הן על פי מראה פניו והן על פי לבושו. לפיכך מצאתי כי מכלול העדויות מלמד על זיהוי ודאי, אשר הוסר לגביו חשש מפני טעות.

7.ראש וראשון במסד הזיהוי הינה עדותו של דני לוי, תושב השכונה, אשר שתי הודעותיו במשטרה הוגשו בהסכמה, כשההגנה מוותרת על זכותה לחקור אותו.

לוי מסר ביום הארוע בשעה 01:40 (ת/1), כי בסמוך לשעת חצות שמע רעש אזעקת רכב וכשהתבונן מחלון ביתו הבחין בבחור צעיר שלבש מכנסי ג'ינס קרועים, ומעיל דובון בצבע כהה כיסה את ראשו. אותו בחור הלך לכיוון רחוב הרצל 44 ונכנס לסמטה בכיוונו של חניון. כעבור מספר דקות שמע צפצוף של רכב והבחין בבחור יוצא בריצה. עקב כך דיווח למשטרה על אדם חשוד.

לאחר כ-10 דקות, הבחין באותו בחור חוזר בשנית והולך על רחוב הרצל לכיוון רחוב אהרונסון. הוא ראה ניידת משטרה מבקשת מאותו אדם לעצור ואז ירד הבחור מהאופנוע וברח, כששוטר רדף אחריו לכיוון הסמטה.