ת"פ 40391-05-14 מדינת ישראל נ' עלאונה(עציר)

הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום שהינה כניסה לישראל שלא כחוק, עבירה לפי סע' 12 (1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב 1992.

טיעוני הצדדים:

1. ב"כ המאשימה טענה כי מתחם העונש ההולם הנו בין חודש מאסר בפועל לבין 6 חודשי מאסר בפועל. התובעת עתרה להטלת מאסר בפועל ברף העליון של המתחם, הפעלת מאסר מותנה למשך 6 חודשים במצטבר, מאסר על תנאי ארוך ומרתיע, הפעלת התחייבות והתחייבות, וזאת נוכח חומרת העבירה, נסיבות ביצועה, הערך החברתי שנפגע, מדיניות הענישה הנהוגה ועברו הפלילי של הנאשם.

    

2. ב"כ הנאשם ביקש להסתפק בתקופת המעצר שריצה הנאשם ולהורות על הארכת המאסר המותנה, ולחילופין, עתר להטלת מאסר עד 6 חודשים ולהפעלת המאסר המותנה בחופף למאסר שיוטל בתיק זה. הסניגור טען כי הנאשם נכנס לישראל כדי לממן תרופות עבור אמו החולה וכדי לפרנס את משפחתו, הפנה לגילו הצעיר של הנאשם, לעובדה שבעברו הרשעה אחת נוספת בעבירת שב"ח, ללא עבירות פליליות נלוות לא בתיק זה ולא בתיק הקודם.

    

    

   עמדת החוק:

3. בהתאם לתיקון 113, סעיף 40ב לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, העקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה, בנסיבותיו, ומידת אשמו של הנאשם, לבין סוג ומידת העונש שיוטל עליו.

    

4. בהתאם לסעיף 40 ג (א) לחוק, בקביעת מתחם הענישה יש לקחת בחשבון את הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, מידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנוהגת והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, כמפורט בסעיף 40 ט לחוק.