ת"פ 40186-06-14 מדינת ישראל נ' בנטיש(עציר)

בפני בקשת הנאשמת לקצוב את הצו לטיפול מרפאתי כפוי לתקופת המאסר השווה לעונש המירבי לו היתה צפויה הנאשמת באופן ריאלי.

בהסכמת ב"כ הצדדים ניתנת החלטה זו על יסוד הטיעונים בכתב שהוגשו על ידם.

נגד הנאשמת הוגש כתב אישום בעבירות היזק לרכוש במזיד, חבלה כשעבריין מזויין, איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.

בהסתמך על חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי, ובהסכמת הצדדים, נקבע ביום 12.10.15 כי הנאשמת עשתה את מעשה העבירה שבו הואשמה, אך הייתה חולה בשעת מעשה ולא הייתה ברת עונשין ועל כן זוכתה מן העבירות שיוחסו לה בכתב האישום.

בהמשך לזיכוי הנאשמת ובהתאם לסעיף 15 (ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשנ"א – 1991 (להלן: "החוק"), ניתן צו המורה כי הנאשמת תקבל טיפול מרפאתי.

בהחלטה מאותו יום נקבע, בהתאם לסעיף 15 (ד1) לחוק, כי תקופת האשפוז המירבית תהיה לפי הוראות פסקאות (2) ו-(3) לאותו סעיף, וכי מניין תקופת האשפוז והטיפול המרפאתי שבהם שהתה הנאשמת לאחר ביצוע המעשים נשוא כתב האישום תבוא במניין תקופת הטיפול.

סבורני כי בעיקרון אין מקום להיזקק לבקשה זו, שכן החלטה בענין קציבת משך צו הטיפול המרפאתי ניתנה כבר, וספק אם נתונה לבית משפט זה סמכות לשוב ולדון בשאלת זו. לעניות דעתי היה מקום להביא שאלה זו לפתחה של ערכאת הערעור, במסגרת ערעור על החלטת בית משפט זה בנושא קציבת משך צו הטיפול המרפאתי.

עם זאת, בשל חשיבות השאלה והמחלוקת בפסיקה בנושא זה, לא אפטור עצמי מלהתייחס לבקשה לגופה, וכפי שיובהר להלן, מסקנתי היא כי גם לאחר דיון בבקשה, יש להותיר את ההחלטה המקורית מיום 12.1015 על כנה.