ת"פ 38886-05-11 מדינת ישראל נ' כאן השבוע בדימונה - עיתונות מקומית ופרסום בע"מ ואח'

1.עסקינן בבקשה לפסיקת הוצאות משפט מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, אותה הגישו הנאשמים לאחר שזוכו מביצוע העבירות שיוחסו להם במסגרת הכרעת דין מיום 11.11.14.

2.טענות הנאשמים

לטענת הנאשמים, סעיף 80 מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים בשתי עילות: לא היה יסוד לאשמה, או שהיו נסיבות אחרות המצדיקות זאת. מעיון בחומר הראיות עולה, כי אין בו כדי לתמוך בחשד לעבירה כלשהי מצד הנאשמים, לרבות פסק הדין (האזרחי) בין הנאשמים למתלוננת, אשר היה גלוי וידוע למאשימה, והיא בחרה להתעלם מכך. כתב האישום הוגש בשיהוי רב, ללא תשתית ראייתית, תוך גרימת נזק ראייתי לנאשמים. הנאשמים שכרו עורך דין לצורך ניהול התיק והוכחת חפותם. בתיק זה נערכו שבעה דיונים, מתוכם שני דיוני הוכחות, ואף הוגשו סיכומים.

לפיכך, ביקשו הנאשמים שבית הדין הנכבד יפסוק לנאשמים פיצויים והוצאות הגנה ראויות, לרבות שכר טרחת עורך דין ומע"מ בגינו.

3.טענות המאשימה

במספר רב של פסקי דין נקבע, שדין ההוצאות במשפט פלילי אינו כדין הוצאות במשפט אזרחי. במשפט אזרחי הכלל הוא שהצד המפסיד חייב לשאת בהוצאות כדי לשפות בעל דין יריב על הטרחה ועל ההוצאות שהוציא לשם ניהול המשפט.

בתום פרשת התביעה, לא סברו הנאשמים כי לא הוכחה אשמתם אף לא לכאורה, והם לא העלו טענה זו ובחרו לנהל את הגנתם. כך גם התרשם בית הדין, ופרשת ההגנה נשמעה במלואה. מהכרעת הדין עולה, כי בית הדין בחר להעדיף את גרסת הנאשם, שנמצאה כמהימנה עליו יותר מעדות המתלוננת עליה הסתמכה המאשימה בין היתר. עובדה זאת אינה מצביעה על כך שלא היה מקום להגיש מלכתחילה את כתב האישום, שכן לא תמיד למאשימה יש את הכלים להעריך את מהימנות המתלונן או הנאשם כפי שהדבר מתבצע בבית המשפט. המאשימה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, ולפיכך אין לומר כי ניתן היה לקבוע כבר אז כי לא היה יסוד לאשמה. גם אם נפל שיהוי, לא מדובר בשיהוי המצדיק פסיקת הוצאות הגנה.

כל פסקי הדין שצוטטו על ידי הנאשמים עוסקים בנאשמים שישבו במאסר ו/או במעצר תקופה ממושכת, ולא כך בענייננו, לכן יש לדחות את בקשת הנאשמים.