ת"פ 32786-10-12 מדינת ישראל נ' א.ד - בתי עץ (שבדיה) בע"מ ואח'

1.הנאשמים הורשעו בעבירות לפי סעיפים 2(א)(2) ו – 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991, בהכרעת דין מיום 14.10.14.

הנאשמת הורשעה בהעסקת עובד זר ללא היתר כדין וללא ביטוח רפואי והנאשם הורשע בהפרת אחריות נושא משרה ביחס לעבירות שהנאשמת עברה.

2.ביחס לנאשמת, הצדדים הסכימו על מתחם הענישה וכן הסכימו כי יוטל עליה קנס בגובה 50% מהקנס המקסימלי בגין העבירה של העסקה שלא כדין ו – 20% בגין העבירה של העסקה ללא ביטוח רפואי. המחלוקת בין הצדדים בנושא ענישת הנאשמת היא בשאלה אם בנוסף לעונש המוסכם, יש להפעיל גם קנס בגין התחייבות שהנאשמת הפרה ואשר הוטלה עליה בגזר דין מיום 5.7.10 (הע"ז (ת"א) 2648/09).

3.בעניין זה עמדת המאשימה היא כי יש להפעיל גם את ההתחייבות, כיוון שמדובר בעבירה שנעברה רק שנה לאחר הרשעת הנאשמת בהליך קודם, והדבר מעיד על כך שאין לנאשמת מורא מפני הדין והיא חוזרת ומבצעת עבירות בניגוד לחוק עובדים זרים.

4.עמדת הנאשמת בנושא זה היא כי הסכמתה לא כללה הסכמה להפעיל את ההתחייבות. עוד נטען כי הרשעתה בהליך זה מבוססת על עבירה שנעברה בשוגג או שלא במתכוון.

5.על פי הדין, "התחייבות להימנע מעבירה לפי סעיף 72 לחוק העונשין משמעה שמי שעבר על החוק מתחייב לשלם סכום כסף, אם יבצע בעתיד עבירות פליליות מסוג מסוים או בכלל בגדר תקופת ההתחייבות. במילים אחרות, מדובר בעונש מותנה, שעשוי לא להתממש כלל אם יעמוד העובר על החוק בתנאי ההתחייבות. במובן זה, התחייבות היא למעשה קנס על תנאי. ראוי להדגיש כי התחייבות להימנע מעבירה היא עונש לכל דבר, הגם ש'מדובר בקל שבעונשים הקבועים בפרק ו' לחוק העונשין..." (דנ"פ 8062/12 מדינת ישראל נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ, 2.4.15).

6.לאור דברים אלה, ומשההתחייבות באה במסגרת הרשעה קודמת של הנאשמת, לא ניתן לבטל את ההתחייבות שניתנה ואף איני סבורה כי התחשבות בעובדה כי על הנאשמת הוטל עונש קודם, מהווה שיקול בהקלת הענישה במסגרת ההליך זה, אלא דווקא להיפך – מדובר בשיקול לחומרא. מכל מקום, משלא ניתן להתעלם מההתחייבות שהוטלה על הנאשמת במסגרת הליך קודם, ומשהורשעה שוב, במסגרת פרק הזמן שנקצב (העבירה נשוא הליך זה בוצעה ביום 11.10.11), יש להטיל עליה את הקנס המקסימלי הקבוע בחוק.

7.על פי המתואר בגזר הדין בהע"ז 2648/09, הנאשמת הורשעה בעבירה על סעיפים 2(א)(1) ו- (2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991. בגין סעיפים אלה, הקנס המירבי הקבוע בחוק הוא 116,800 ₪ (ר' הוראות סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 וכן סעיף 61(א)(ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977). כאמור, הנאשמת חזרה ועברה על חוק עובדים זרים תוך 3 שנים מועד מתן גזר הדין. על כן ובהתאם להוראות אותו גזר דין, יש להשית עליה את הקנס המקסימלי.

8.אשר לענישה בגין העבירות בהן הנאשמת הורשעה בהליך זה – מקובלת עלי העמדה שנשמעה לפיה מתחם הענישה הראוי בנסיבות העניין, הוא בין 20% ל – 80% מהקנס המקסימלי. זאת בשים לב לפסיקה העניפה בדבר הצורך בהקפדה על זכויות העובדים הזרים, בין היתר, בהתאם להוראות חוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (ע"פ (ארצי) 1001/01 מדינת ישראל – נסים, פד"ע לח 145 (2002)).