ת"פ 30937-01-12 מדינת ישראל נ' טוביה ואח'

אני מודיע על זיכוי הנאשמים מעבירת האיומים שיוחסה להם בכתב האישום.

1. נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של איומים והעלבת עובד ציבור, והכל לאחר שביום 6.10.09, בשעת ערב, עת אירח מלון "הילטון" בתל אביב מסיבת עיתונאים בהשתתפות יושב ראש התאחדות הכדורגל בישראל, מר אבי לוזון, ומר מישל פלטיני, נשיא אופ"א (התאחדות הכדורגל האירופאית), הגיעו הנאשמים הלא קרואים למקום, ואיימו על מר לוזון בצעקות "אבי לוזון מת", כשהם מוסיפים ועולבים בו בביטויים כאלה ואחרים.

2. כתב האישום תוקן בשלב מקדמי, לאחר שנחה דעתה של התביעה כי מר לוזון אינו נופל בגדר ההגדרה החוקית של "עובד ציבור", ועל כן – הגם שביטויים כמו "מזדיין", "בן זונה" וכיוצא באלה – עלולים להיות מעליבים בהחלט, אין הם יכולים לבסס עבירה של העלבת עובד ציבור. כתב האישום המתוקן כלל אפוא אך ורק עבירה של איומים.

3. הנאשמים כפרו באשמה, כאשר ההגנה הכחישה שמי מהנאשמים צעק "אבי לוזון מת", תוך שהסנגור המלומד מטעים, כי אפילו צעק מי מהם כך, הרי שאין בכך משום איום. הגדיל הסנגור לעשות, כאשר הוסיף והצהיר, בתחילת ישיבת ההוכחות, כי כתב האישום עושה דמם של הנאשמים, אוהדי בית"ר ירושלים, להפקר.

4. המתלונן, מר אבי לוזון, היה עד התביעה היחיד מטעם התביעה. אציין כבר עתה, כי במהלך עדותו של לוזון, הציגה לו התביעה סרטון, אשר לא היה חלק מחומר החקירה, כך התברר בדיעבד (להלן: "הסרטון"). למען האמת, כלל לא ברור, מה מקור הסרטון וכיצד הגיע לידי התביעה, שכן כאמור, לא היה חלק מחומר החקירה בתיק, ועל כן - אף לא היה בידי ההגנה.

התביעה הודיעה, בתום ישיבת ההוכחות, כי היא ניסתה להשיג את הסרטון הנ"ל, המתאר את האירוע, מבעוד מועד, כך עולה ממזכרו של שוטר בשם רונן שרון (ת/6), אולם העלתה חרס בידיה; התובע הודיע, איפוא, בהמשך הישיבה, כי הוא מוותר על הגשת סרטון (שהיה בידו, פיזית, בעת ישיבת ההוכחות, לא ברור כיצד, ומי ערך אותו) כראיה לתיק בית המשפט.

5. לאחר פרשת התביעה הודיעה ההגנה, כי לשיטתה, כלל אין להשיב לאשמה, הואיל ואין בראיות שהונחו בפני בית המשפט כדי ללמד כי מי מן הנאשמים, ולו אחד מהם, איים על מר לוזון. התביעה, אשר הופתעה מן הטענה, ביקשה להגיב בכתב, וכך היה.

6. לאחר ששקלתי את טענת ההגנה, עיינתי בתגובת התביעה, ובחנתי את הראיות שהונחו בפניי במסגרת פרשת התביעה, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן, הדין עם ההגנה, ואין מקום להשיב לאשמה, לפחות לא מן הפן הפלילי.