ת"פ 30796-04-14

1.לפני בקשה שהגיש הנאשם, שלא באמצעות הסניגור הציבורי שמונה לייצגו בהליך זה, לפסילת מותב. בבקשתו טוען הנאשם כי בדיון שהתקיים ביום 22/7/15 ומהחלטות שניתנו במסגרתו נוכח הוא כי מותב זה מעדיף את טובת המדינה על פני זכויותיו וכי על כן איבד אמונו כי פסק הדין שיינתן בתיק זה ישקף את מידת הצדק. כמו כן טוען הנאשם כי בדיון האמור אמר מותב זה דברים שאינם מדויקים במטרה להצדיק החלטות שניתנו.

2.הסניגור הציבורי הודיע כי אינו יכול להתייחס לבקשה לאחר שהנאשם אסר עליו להגיב מטעמו.

3.הפרקליטות הגיבה בטענה כי אין כל ממש בבקשה הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית, כי בית המשפט היה קשוב לבקשות הנאשם וכי מכל מקום אין להידרש לבקשות הנאשם המוגשות שלא באמצעות סניגורו.

4.סעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984, קובע את הכלל לפסלות שופט כדלהלן:

"77א.(א)שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

(א1)בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה:

(1)צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;

(2)יש לשופט ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;

(3)בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו ענין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת;

בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי התנאי המהותי להכרעה בבקשה לפסלותו של שופט אפשרות ממשית למשוא פנים על ידי השופט, וכי המבחן לכך הוא מבחן אובייקטיבי (ראה בעניין זה ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל פ"ד כט(2) 375 וכן ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל פ"ד מח(3) 508 ).

5.לאור הדין וההלכה הפסוקה ולאחר שנתתי דעתי לטענות הנאשם, אני קובעת כי אין בנסיבות התיק והעניין להצביע על אפשרות ממשית ואובייקטיבית למשוא פנים מצד מותב זה.