מדינת ישראל נ' בן דוד

בפני מונחת בקשה לזכות את הנאשם בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ").

בכתב האישום שהוגש כנגדו מואשם הנאשם בביצוע עבירה של איסור הונאה בבית אוכל, בהתאם לסעיפים 3(א) ו-14 לחוק איסור הונאה בכשרות תשמ"ג-1983 (להלן: "חוק איסור הונאה בכשרות").

במועד הרלוונטי לכתב האישום היה הנאשם עוסק מורשה, בעל מקום לממכר תבלינים בשם "תבליני בן דוד יוסף", ברח' התות 2 בירושלים.

לטענת המאשימה, בתאריך 6.3.2019 הציג הנאשם בכתב את בית האוכל ככשר זאת מבלי שניתנה לו תעודת הכשר כדין. הוא עשה זאת באמצעות שתי מדבקות שהודבקו על שלט בבית האוכל עליהן נכתב: "בהשגחת בד"צ בית יוסף".

כמו כן, באותה עת הנאשם הציג בכתב את בית האוכל ככשר מבלי שניתנה לו תעודת הכשר כדין. זאת באמצעות תעודה מאת "ועד הכשרות בד"צ בית יוסף", גורם שאינו מוסמך לתת תעודת הכשר.

טענות הנאשם בבקשתו:

בדיון ההוכחות מיום 25.3.2023 טען הנאשם כי "אין להשיב לאשמה". זאת, לאור העובדה שלטענתו עסקו אינו עונה להגדרה "בית אוכל" על פי סעיף 3(א)לחוק לאיסור הונאה בכשרות.

"בית אוכל" הינה יסוד מרכזי של האישום בו הוא מואשם ועל בעל כל סוג עסק אחר סעיף זה לא חל.

לטענת הנאשם "עסקו", שהינו חנות לממכר תבלינים, אינו נכלל בהגדרת החוק להונאה בכשרות ל-"בית אוכל". שכן, מדובר במקום שעוסק במכירה לציבור של מצרכים או בהגשתם, אך זאת לא לשם אכילה ושתייה במקום עצמו. הנאשם מדגיש שטיב עסקו הוא במכירת תבלינים, ולא בממכר בשר או מוצריו.

הנאשם מציין שפרשנותו הלשונית של החוק לעניין "בית אוכל" מחייבת את ההבנה לפיה הסעיף חל אך ורק על מקום בו נמכר או מוגש מזון לשם אכילה או שתייה במקום.

הנאשם מדגיש כי קיים הבדל משמעותי בין אוכל שנמכר לשם צריכתו במקום, אשר לקונה אין אפשרות לבחון את כשרותו באמצעות בחינת מרכיבי המזון והחומר הגולמי ממנו מורכב המזון הנצרך. להבדיל ממצרכים אשר נרכשים לשם צריכה מאוחרת יותר, את כשרותם יכול הרוכש לבחון על גבי כל מצרך, וכן לשאול את המוכר באשר לכשרותם הספציפית.

הנאשם מוסיף כי צרכנים אלו מוגנים על ידי סעיף 5 לחוק הונאה בכשרות, אשר קובע כי:

"העוסק במכירת מצרכים לציבור לא ימכור ולא יציע למכירה מצרך שאינו כשר לפי דין תורה תוך הצגתו בכתב ככשר".