מדינת ישראל נ' פלוני

בתאריך 27.11.24 הרשעתי את הנאשם, פלוני (להלן – הנאשם), יליד שנת 1959, בביצוע עבירה של מעשי פזיזות ורשלנות (בכלי יריה) לפי סעיף 338(א)(5) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן - חוק העונשין), וזאת בהכרעת דין שניתנה לאחר ניהול הוכחות.

בהכרעת הדין קבעתי כי עומדת לנאשם טענת הגנה מן הצדק, שאף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום בכללותו, יש בה כדי להביא לביטול שתי העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום - עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961.

בסעיף 20 להכרעת הדין המפורטת קבעתי את הממצאים העובדתיים, שהיו מבוססים ברובם על תיעוד חזותי מזוויות שונות של האירוע מושא כתב האישום, שתחילתו הייתה בעמידה ונסיעה של הנאשם ושל המתלוננת בכתב האישום זה לצד זו בכביש, המשכו בעימות בין השניים בכביש, וסופו למעשה בשליפת אקדח על ידי הנאשם בעת שישב ברכבו, לאחר שרכבו נחסם הן על ידי המתלוננת והן על ידי נהגים אחרים בכביש, שמי מהם גם פתח את דלת רכבו של הנאשם.

בהכרעת הדין (סעיף 27) קבעתי כי המאשימה הוכיחה אמנם את התקיימות יסודות עבירת האיומים שייחסה לנאשם בכתב האישום, אך סברתי כי הרשעתו של הנאשם בעבירה זו נוגדת עקרונות בסיסיים של צדק והגינות משפטית, כמפורט בסעיף 30 להכרעת הדין.

כאמור בהכרעת הדין, קבעתי כי שליפת האקדח על ידי הנאשם במהלך האירוע מושא כתב האישום, ואופן הרמתו למשך פרק זמן ממושך יחסית, אינם מאפשרים את ביטול כתב האישום באופן גורף, ומחייבים את הרשעתו בביצוע עבירה לפי סעיף 338(א)(5) לחוק העונשין, ומטעמים דומים, ובפרט לנוכח התנהגותה של המתלוננת בכביש במהלך האירוע, מצאתי שיש מקום להורות גם על ביטול האישום נגדו בגין העבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

לאחר השמעת הכרעת הדין ביקש ב"כ הנאשם להפנות את הנאשם לשירות המבחן על מנת שזה יערוך תסקיר בעניינו שיבחן בין היתר את שאלת ביטול ההרשעה. בהמלצת בית המשפט חזר בו מהבקשה לקבלת התסקיר, ומועד הטיעונים לעונש נדחה לתאריך 29.4.25.

טיעוני הצדדים לעונש

ב"כ המאשימה, עו"ד זיוה לדרמן, הפנתה בטיעוניה לערכים החברתיים המוגנים בעבירה אותה ביצע הנאשם ולמידת הפגיעה בהם. ב"כ המאשימה טענה כי על בית המשפט לראות חומרה יתרה בעובדה שהנאשם, מורה לנהיגה, שלף את אקדחו בזמן נהיגה במהלך עימות עם נהגים אחרים בכביש.

ב"כ המאשימה ביקשה מבית המשפט לקבוע כי מתחם העונש ההולם במקרה זה נע בין מאסר מותנה למספר חודשי מאסר בפועל, ובשים לב לכך שהנאשם נעדר עבר פלילי, ביקשה מבית המשפט להטיל עליו עונש מאסר מותנה וקנס. ב"כ המאשימה ביקשה לדחות את עתירת ההגנה לביטול ההרשעה, וטענה כי האינטרס הפרטי של הנאשם בשיקום אינו גובר במקרה זה על האינטרס הציבורי המחייב העברת מסר מרתיע מצד בית המשפט, לפיו עבירה של כיוון נשק כלפי אחר מחייבת הרשעה בדין, ובפרט כשמדובר במקרה בו הנאשם הוא מורה לנהיגה.

ב"כ הנאשם, עו"ד רן אפק, הגיש את טיעוניו לעונש בכתב, והשלימם בעל פה במעמד הדיון, תוך הפנייה גם לאסמכתאות שונות שצורפו לטיעונים הכתובים. ב"כ הנאשם טען כי הנאשם עומד במבחני "הלכת כתב" מאחר שהורשע בעבירה שאינה חמורה יחסית, ובשים לב לעובדה שבמקרים דומים, אך חמורים יותר מבחינת נסיבותיהם, בוטלו הרשעות של נאשמים.

ב"כ הנאשם הפנה את בית המשפט לנסיבות שהובילו את הנאשם לביצוע העבירה, ובעיקר אלו הנוגעות להתנהגות העבריינית של המתלוננת והתנהלות האנשים בזירת האירוע, שגרמו לנאשם לחשוש לחייו.

ב"כ הנאשם טען כי הותרת ההרשעה על כנה תיפגע בצורה קשה בפרנסתו של הנאשם, ובעיסוקו כמורה נהיגה, שכן משרד הרישוי נוהג לפסול את רשיון ההוראה של מורה נהיגה המועמד לדין, קל חומר של כזה שהורשע בדין.

ב"כ הנאשם ציין כי הנאשם הוא המפרנס היחיד בבית, מאחר שאשתו נכה ולא עובדת, וכי האירוע מושא כתב האישום הביא להפסקת התנדבותו ארוכת השנים במשטרה. כן ציין כי מדובר באירוע חריג בחייו של הנאשם, שמעולם לא היה מעורב בפלילים, וכן התייחס לעובדה שלא פגע פיזית באיש במהלך האירוע. ב"כ הנאשם הוסיף כי הנאשם הביע חרטה על האירוע, אך גם כי היה טעם לפגם בהעמדתו לדין בעוד שלא הוגש כתב אישום מקביל נגד המתלוננת, שהייתה בזמן האירוע שוטרת במשטרת ישראל.

הנאשם, בדבריו האחרונים, ביקש לבטל את ההרשעה ואמר כי ניהול הליך הפלילי גרם לו לפגיעה נפשית, בריאותית וכספית, וכי פעל במהלך האירוע כפי שפעל לאחר שחש שהוא מותקף על ידי אחרים. הוא התייחס למצבו המשפחתי ולעובדה כי הוא תומך כלכלית גם בילדיו הבוגרים, וכי מקור פרנסתו היחיד הוא עבודתו כמורה לנהיגה במשרה חלקית.

לאחר הדיון, כבר בתאריך 30.4.25, הגיש ב"כ הנאשם לבית המשפט אסמכתאות הנוגעות למצבו הרפואי של הנאשם, ובתאריך 26.5.25 הגיש מסמכים נוספים המתעדים התדרדרות במצבו זה. מסמכים אלו התווספו למסמכים המתעדים את מצבה הבריאותי של אשת הנאשם שצורפו כנספחים לטיעונים בכתב יחד עם מסמכים נוספים, לרבות כאלו המתייחסים למצבם הכלכלי של בני הזוג.

מכאן, אדון ואכריע בטענות הצדדים.

דיון והכרעה

השאלה העיקרית בה נדרש בית המשפט לדון הינה שאלת ביטול ההרשעה. כך, הצדדים לא התייחסו באופן מפורט בטיעוניהם לשאלת מתחם העונש ההולם, וממילא המאשימה מבקשת להסתפק בענישה צופה פני עתיד וענישה נלווית. על כן, שאלת מתחם העונש ההולם בגין העבירה בה הורשע הנאשם היא שאלה משנית יחסית במסגרת הדיון שלפניי, אם כי ממילא במסגרת הדיון בשאלת ביטול הרשעה, על בית המשפט להתייחס לחומרת העבירה כנתון שיש ליתן לו משקל רב.

ככלל, נאשם שאשמתו הוכחה יורשע בדין, למעט מקרים חריגים שבחריגים בהם נמצא יחס שאיננו סביר בין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה. כידוע, הכרעה עקרונית בשאלת ההימנעות מהרשעה ניתנה בע"פ 2083/96תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997).

כפי שקבעה כבוד השופטת דורנר בעניין כתב, החלטה לסיים את ההליך ללא הרשעה מותנית בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: הראשון, סוג העבירה מאפשר ביטול ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה נוספים, והשני שיש להראות כי ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם (לעניין זה ר' גםע"פ 2513/96מדינת ישראל נ' ויקטור שמש(פורסם בנבו, 2.9.96)).

כבוד השופט ש' לוין ציין בעניין כתב כי יש מקום להימנע מהרשעה מקום בו בית המשפט ישוכנע כי שיקולי השיקום של הנאשם המסוים שבפניו, גוברים על האינטרס הציבורי הנובע מחומרת העבירה והאפקט הציבורי של ההרשעה, ומנה בפסק הדין את השיקולים אותם יש להביא בחשבון בהחלטה בשאלת ההרשעה. שיקולים אלו, אותם הציג כבוד השופט לוין כמעין "קווים מנחים", הינם שיקולים שהציג שירות המבחן לבית המשפט העליון ככאלו הנשקלים על ידו בעת מתן המלצה בדבר ביטול הרשעה או הימנעות ממנה, ואלו הם: "א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים; ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; ו) האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית; ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם הוא נוטל אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה; ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם".

בעניינו של הנאשם יש ליתן משקל לשיקולים נוספים, שכן קבעתי בהכרעת הדין שעומדת לו טענת הגנה מן הצדק שהצדיקה את ביטול האישום נגדו בגין עבירת איומים, וזאת לנוכח מספר טעמים הנוגעים בין היתר להתנהגותה של המתלוננת, שוטרת במשטרת ישראל בעת האירוע, שבמובנים מסוימים, התנהגותה באירוע הייתה חמורה יותר מזו של הנאשם (אך היא לא הועמדה לדין). כאמור, בהכרעת הדין לא מצאתי שניתן להורות על ביטול גורף של כתב האישום, גם לנוכח העובדה שהנאשם אחז באקדח למשך זמן ממושך יחסית, אף שלא הותקף פיזית על ידי המתלוננת או מי מהמעורבים האחרים באירוע.

כן חשוב לציין כי במקרה שלפניי הנאשם לא כיוון בשום שלב את האקדח בצורה ישירה למתלוננת או לאנשים אחרים שהיו בזירה, ואף שמדובר במורה לנהיגה (וגם מתנדב במשטרה), האירוע עצמו לא התרחש בעת עבודתו כמורה נהיגה או במסגרת התנדבותו במשטרה.

כפי שציינתי בהכרעת הדין טענת "הגנה מן הצדק" עשויה להצדיק לא רק את ביטולו של כתב האישום, אלא גם את תיקונו או להביא להקלה בעונשו של נאשם, כפי שנקבע כבר בע"פ 4909/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 776 (2005) ובפסיקה עניפה לאחריו, ובמקרים המתאימים, יש בה כדי לתמוך בטענת נאשם לפיה יש מקום לבטל את הרשעתו.

מעיון בפסיקה ניתן להצביע על מספר החלטות שיפוטיות בהן בוטלו הרשעות של נאשמים שהורשעו בעבירות הקשורות בשימוש בנשק. להלן אביא מספר דוגמאות.

1. בע"פ (מחוזי – נצרת) 47763-06-19נסרה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.9.19), אליו הפנתה ההגנה, הרשיע בית משפט השלום את הנאשם שם, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות בכלי יריה לפי סעיף 338(א)(5) לחוק העונשין, בכך שירה 9 כדורים באוויר, ודחה את בקשתו לביטול ההרשעה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו, וביטל את ההרשעה, מאחר שמדובר היה שם בנאשם צעיר, נעדר הרשעות קודמות, שהתגייס למג"ב אף שלא היה חייב בגיוס, ומטעמי שיקום;

2. בע"פ (מחוזי – נצרת) 70442-02-19 ספורי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.10.19), הרשיע בית משפט השלום שלושה נאשמים בביצוע עבירות של יריות באיזור מגורים, הזנחת השמירה על כלי יריה וחומרים מסוכנים (עבירה לפי סעיף 339(א) לחוק העונשין) וסיוע ליריות באיזור מגורים. בית המשפט המחוזי דן בשלושת הערעורים של הנאשמים ששירתו כשוטרים במג"ב, וביטל את הרשעתם של שניים מהם (רק הרשעתו של מי שירה בפועל הותרה על כנה). בית המשפט המחוזי נתן דעתו לחומרה היחסית של כל עבירה ועבירה ולפגיעה הקונקרטית שהוכחה ביחס לשניים מהמעורבים, וביטל את הרשעתם כאמור;

3. בת"פ (שלום – ירושלים) 44102-08-22 מדינת ישראל נ' אבו סבית (פורסם בנבו, 26.5.24), הרשיע בית המשפט את הנאשם, שהיה בעת האירועים טירון בבסיס אימונים של מג"ב, וכיוון את נשקו לכיוון טירון אחר במהלך ויכוח, ואף לחץ על ההדק (מבלי שהנשק היה טעון). לנוכח גילו הצעיר של הנאשם והעובדה שלא נגרם נזק למתלונן, כמו גם לנוכח העובדה שהוכח שייגרם לנאשם הצעיר נזק של ממש כתוצאה מההרשעה, ביטל בית המשפט את ההרשעה;

4. בת"פ (שלום – באר שבע) 41518-01-23 מדינת ישראל נ' אבו גאנם (פורסם בנבו, 9.4.24), הרשיע בית המשפט את הנאשם שם, קצין משטרה, בעבירה של הזנחת השמירה על כלי יריה וחומרים מסוכנים, בכך שבעת שביקר במוסך, הפקיר את אקדחו עם מחסנית ברכב, אך ביטל את ההרשעה לנוכח הפגיעה הקונקרטית שתיגרם לו;

5. בת"פ (שלום – ירושלים) 7799-12-21 מדינת ישראל נ' טל כהן (פורסם בנבו, 14.1.24) הרשיע בית המשפט את הנאשם שם, שוטר מג"ב, בביצוע עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות בכלי יריה בכך שתפס נשק של שוטר אחר שהניח אותו מחוץ לתא השירותים. הנאשם הוציא את המחסנית מהנשק, דרך אותו ותוך שהוא מכוון את הנשק לכיוון פלג הגוף העליון של השוטר, ולחץ על ההדק. בית המשפט ביטל את ההרשעה לאחר שקבע כי מדובר היה בפעולה רגעית וספונטנית ולא כזו שנעשתה במהלך משחק בנשק ולנוכח הפגיעה הקונקרטית שתיגרם לעתידו של הנאשם שם, בחור צעיר;

6. בת"פ (שלום – קריות) 37295-02-20 מדינת ישראל נ' יצחק אליהו (פורסם בנבו, 5.11.22) הרשיע בית המשפט את הנאשם שם בעבירה של ירי מנשק חם שלא כדין לפי סעיף 340א(א) לחוק העונשין, בכך שירה 40 כדורים במקום שאינו מורשה, בנוכחות ילדיו (שניים מהם קטינים). בית המשפט התייחס לעובדה שמדובר בנאשם שהחזיק באקדח ברשיון, שביצע את הירי בשטח פתוח ללא סיכון מיידי לאחרים, ובנסיבות העניין מצא לנכון לבטל את הרשעתו;

7. בת"פ (שלום – באר שבע) 38316-12-19 מדינת ישראל נ' אבי מנוס (פורסם בנבו, 8.11.21) הרשיע בית המשפט את הנאשם שם, קצין משטרה, בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות בכלי יריה בכך שהשאיר את אקדחו האישי ללא השגחה בבית זוגתו, ובנה הקטין בן ה-5 לקח את האקדח וירה בו קליע שפגע בקיר הבית. בית המשפט ביטל את הרשעתו.

אכן, המקרים הנזכרים לעיל שונים באופיים ממקרהו של הנאשם, אך בכולם נעשה שימוש בנשק או שזה הושאר ללא השגחה באופן שיצר סיכון לסביבה שלא הוביל לפגיעה פיזית באחר, ובחלקם נסיבות המקרה חמורות יותר למעשה מנסיבות מקרהו של הנאשם כאן.

לנוכח מכלול הנסיבות שפרטתי לעיל, אני סבור כי העבירה בה הרשעתי את הנאשם, בנסיבותיה, אינה מצויה ברף חומרה כה גבוה שאינו מאפשר לבחון את האפשרות לבטל את הרשעת הנאשם. זאת, לנוכח העובדה כי בשום שלב של האירוע לא כיוון את הנשק ישירות לעבר המתלוננת או כל אדם אחר וגם לא דרך אותו, לנוכח התנהגותה של המתלוננת במהלך האירוע (במהלכו גם השמיעה איומים קשים כלפי הנאשם), פתיחת דלת רכבו על ידי האחרים, ומכלול נסיבות האירוע כפי שפורטו בהכרעת הדין. מכאן אדון בשאלת הנזק הקונקרטי.

ברע"פ 5018/18עומר בוזגלו נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו, 21.10.18) ציין כבוד השופט ג' קרא כי לשם ביטול הרשעה על המבקש" להצביע על פגיעה קשה וקונקרטית בסיכויי שיקומו ולבסס אותה באמצעות ראיות", וגם ציין כי ההכרעה בשאלה האם אדם ראוי לשמש בתפקיד מסוים, צריכה להיעשות על פי שיקול דעתו של הגורם המוסמך, וכי "הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי אדם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשרותו לעסוק במקצוע מסוים, מן הראוי כי הדבר יבחן על ידי הגורמים המתאימים".

מבלי להתעלם מכך, ואף לנוכח הכללים שהותוו בפסיקה, מצאתי כי במקרה זה הראה הנאשם שייגרם לו נזק מוחשי ומיידי כתוצאה מההרשעה. ב"כ הנאשם צירף כנספח 3 לטיעוניו בכתב התכתבות שקיים בנדון עם משרד הרישוי, במסגרתה שלח מעין שאילתא כללית בנוגע למדיניות משרד הרישוי בעניין פסילת רשיון ההוראה למורה נהיגה שמורשע בפלילים, ולא התקבלה תשובה ברורה, בין היתר משום שב"כ הנאשם לא מסר את הפרטים המלאים של הנאשם וכתב האישום שהוגש נגדו.

עם זאת, בנסיבות העניין אני סבור כי הותרת ההרשעה על כנה, לנוכח נסיבות האירוע, עלולה במידה גבוהה של הסתברות להוביל לביטול או התליית רשיון הנהיגה של הנאשם על ידי משרד הרישוי, וזאת לנוכח סמכותו של משרד הרישוי הקבועה בתקנות 15ב ו-15ג לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, ובפרט לנוכח העובדה כי מדובר בעבירה שבוצעה במהלך נסיעה בכביש, במהלך עימות עם נהגת אחרת בכביש.

על כך אוסיף כי לא נסתרה טענתו של הנאשם, גם במסגרת דבריו האחרונים, לפיה עבודתו במשרה חלקית כמורה נהיגה מהווה את מקור הפרנסה היחיד שלו ושל אשתו, וקיים חשש של ממש שהתלייתו או ביטולו של רשיון ההוראה, תפגע בנאשם ובמשפחתו פגיעה משמעותית, שתהיה קשה ביותר לנוכח העובדה שאשת הנאשם אינה יכולה לעבוד בשל מצבה הרפואי, וגם לנוכח מצבו הרפואי המורכב של הנאשם, כפי שעלה מהמסמכים הרפואיים השונים.

כך, שהנאשם הראה כי תיגרם לו פגיעה מוחשית ובהסתברות גבוהה אף מיידית כתוצאה מההרשעה.

על כן, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, הראה הנאשם כי בנסיבות העניין, נסוג האינטרס הציבורי שבהרשעתו מפני האינטרס הפרטי שלו.

אוסיף, כי גם בראייה רחבה יותר של האירוע, נכון לטעמי להורות על ביטול ההרשעה. כפי שקבעתי בהכרעת הדין, לנאשם עומדת טענת הגנה מן הצדק, וגם אם פעל בצורה פסולה במהלך האירוע, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי אף המתלוננת פעלה בצורה פסולה ביותר במהלכו, הן בכל הנוגע לאופן נהיגתה בכביש והן בכל הנוגע להתנהגותה כלפי הנאשם, שהחריפה את האירוע שלא לצורך. המתלוננת הייתה שוטרת בעת האירוע, אך בניגוד לנאשם לא הועמדה לדין וגם לא נחקרה תחת אזהרה, ועל כן, לטעמי, בביטול ההרשעה יהיה משום תיקון של העוול המסוים שנגרם לנאשם, מבלי למעט מחומרת מעשיו.

עוד ראוי לציין כי הנאשם ניהל את ההליך המשפטי בצורה מהירה ויעילה, ולמעשה הראיות המשמעותיות בתיק – תיעוד האירוע – הן ראיות שהביא בעצמו למשטרה ולבית המשפט. בכך גם חיזק את הרושם, שממילא התעורר במהלך הדיונים בבית המשפט, שהתנהגותו באירוע הייתה יוצאת דופן בחייו, וכי לא רק שמדובר באזרח שומר חוק, אלא גם כזה שהתנדב במשטרה (ועוד במשטרת התנועה כפי שעלה ממכתב ההמלצה של מפקדו; נספח 4 לסיכומיו בכתב). אף נתונים אלו מצדיקים את ביטול ההרשעה של הנאשם.

בכל הנוגע לעונשו של הנאשם, אציין כי במרבית המקרים הדומים הוטלו על נאשמים שבוטלה הרשעתם בעבירות נשק, עונשי של"צ לצד התחייבות או צו מבחן ופיצוי למתלונן. בנסיבות המקרה כאן אני סבור כי די בהטלת התחייבות על הנאשם. מצאתי לנכון להימנע מהטלת עונש של"צ, אף שלכאורה מדובר ברכיב עונשי בעל אופי "חינוכי" ההולם את נסיבות האירוע, וזאת גם בהתחשב במצבו הרפואי של הנאשם, שאף התדרדר לאחרונה כפי שעלה ממסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט בתאריך 26.5.25. כן מצאתי כי לא נדרשת במקרה זה התערבות טיפולית של שירות המבחן, ולנוכח התנהגותה של המתלוננת במהלך האירוע, אין מקום להטלת רכיב של פיצוי.

סיכומו של דבר

אני מורה על ביטול הרשעתו של הנאשם בעבירה לפי סעיף 338(א)(5) לחוק העונשין, בה הורשע במסגרת הכרעת הדין מתאריך 27.11.24, ולמען הסר ספק אני קובע שהנאשם ביצע את המעשים כפי שנקבעו בהכרעת הדין.

אני מטיל על הנאשם התחייבות על סך 5,000 ₪ למשך שנה מיום גזר הדין שלא יעבור כל עבירה לפי חוק העונשין. הנאשם מצהיר כי הוא מבין את דבר ההתחייבות, ומתחייב כאמור לעיל.

זכות ערעור כדין. התיק ייסגר.

ניתן היום, ט' סיוון תשפ"ה, 05 יוני 2025, במעמד ב"כ המאשימה, עו"ד חן שפירא וב"כ הנאשם עו"ד רן אפק והנאשם בעצמו.