מדינת ישראל נ' מויאל ואח'

לנאשם 3

א. כללי

נאשם 3 (להלן גם הנאשם) הורשע על פי הודאתו, בעבירה של התעללות בחסר ישע לפי סעיף 368ג רישא לחוק העונשין התשל"ז – 1977, אשר יוחסה לו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון. עיקרי העובדות פורטו בגזר דין קודם, שניתן בתיק זה לנאשם 1, ביום 4.7.2018, אולם לטובת הכלל, אשוב על עיקרי הדברים גם בגזר דין זה.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 18.10.2015 סמוך לפני השעה 19:30, מחבל ירה למוות בחייל צה"ל, סמל עומרי לוי ז"ל, באזור השירותים בתחנה המרכזית בבאר שבע. בעקבות הירי, התפתחה בהלה בקרב העוברים והשבים בתחנה, אשר נסו בבהלה מאזור הירי, וביניהם מר אבטום זרהום ז"ל, נתין זר אריתראי, מבקש מקלט (להלן: המנוח), אשר זחל על ברכיו בניסיון למלט את עצמו מאזור הסכנה. קצין הביטחון של התחנה שהבחין בו, סבר בטעות כי הוא המחבל והחל בירי כלפיו. כך נהגו גם אנשים נוספים מכוחות הביטחון, אשר טעו לחשוב כי המנוח הוא המחבל, וירו בו מכיוונים שונים. המנוח נפגע מהיריות בפלג גוף עליון ותחתון, ונפל על הרצפה כשהוא מדמם.

קהל רב נאסף סביב המנוח, כולל ארבעת הנאשמים בתיק שלפנינו, ובכללם נאשם 3. רבים בקהל שטעו לחשוב אף הם כי המנוח הוא המחבל, צעקו והלהיטו את הרוחות, ואף ניסו לפגוע במנוח, כשאחרים בקהל, וביניהם קצין הביטחון של התחנה, מנסים להגן על המנוח מזעמו של הקהל. בשלב זה, כאשר המנוח שוכב על הרצפה מדמם וחסר ישע, התקרב אליו הנאשם, ובעט אל עבר גופו בחוזקה.

זמן קצר לאחר מכן, לאחר שכמה שוטרי יס"מ הרחיקו את האנשים מהמנוח, נשמעו יריות נוספות מכיוון המחבל שהיה באותה עת בחלק אחר של התחנה המרכזית, ושוטרי היס"מ וכן חלק מהחיילים והשוטרים שהיו בקהל, רצו לעבר המקום שבו נשמעו היריות. אנשים אחדים שנותרו בסמוך למנוח פגעו בו שוב, ואחרים בקהל ניסו לפגוע בו, כשהוא שוכב על הרצפה ומתבוסס בדמו חסר אונים, בעוד אזרחים אחרים מנסים להרחיק את התוקפים ולמנוע פגיעה נוספת במנוח. סמוך לאחר מכן, התקרב שוב נאשם 3 למנוח ובעט בראשו.

ב. טענות ב"כ הצדדים

ב"כ המאשימה הדגישה בטיעוניה שמיהות הנאשמים והרקע למעשיהם הינו חריג. לטענתה עסקינן באזרחים נורמטיביים אשר נקלעו לסיטואציה קשה אך הגיבו באופן שאינו נורמטיבי. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה כי לא ניתן לכלול את הנאשם בהגדרתם של "האזרחים הנורמטיביים" שכן עסקינן בנאשם בעל רקע עברייני, האלימות אינו זרה לו וכך גם נוכחותו באולם בית המשפט. אשר למצבו הנפשי של הנאשם, טענה ב"כ המאשימה, כי רוב חוות הדעת הוגשו מטעם ההגנה, בהן צוין, כי הנאשם נוטל חומרים פסיכואקטיביים שמשפיעים על מצבו הנפשי, וכי נתונים אלה נשקלו במכלול השיקולים, במסגרת ההסכמות העונשיות שאליהן הגיעו הצדדים.

אשר לאירוע נשוא כתב האישום המתוקן, טענה ב"כ המאשימה, כי יש להתבונן על האירוע גם מנקודת מבטו של המנוח, שהיה מוטל על הקרקע, חסר אונים, בלא מגן ובלא מושיע. ב"כ המאשימה טענה עוד כי מעשיו של נאשם 3 היו חמורים במידה ניכרת ממעשיו של נאשם 1, שדינו נגזר לפני חודשים אחדים למאה ימי מאסר שירוצו בעבודות שירות. זאת, מפני שמעשיו החמורים של נאשם 3, באו זמן ממשי לאחר מעשיו של נאשם 1, וככל שמתקדמים באירוע, נחיצות האלימות שניתן אולי להתייחס אליה בהבנה בתחילת האירוע, "הופכת עוד יותר כמעידה על עצמה כאלימות של נקם וכעס" כלשונה. לדבריה, מדובר בשני אירועים מנותקים בזמן, שאין לקשור ביניהם, וגם צפייה בסרטון ת/22 מלמדת על כך שלנאשם 3 לא הייתה כל תחושה של אימה או פחד.

בנסיבות אלו, טענה ב"כ המאשימה כי מעשיו של הנאשם 3 חמורים וראויים לענישה מחמירה מזו של נאשם 1. עם זאת, בנסיבות הייחודיות של התיק, ומתוך התחשבות במצבם של נאשם 3 ושל יתר הנאשמים בעת האירוע, מסכימה המאשימה כי הענישה לא צריכה להיות ברף העליון של הענישה של הענישה הנוהגת בעבירה זו, ומכאן עתירתה של ב"כ המאשימה כי בית המשפט יגזור על הנאשם מאסר בפועל של כמה חודשים, ביחד עם מאסר מותנה ופיצוי למשפחת המנוח.

לעומת זאת, ב"כ הנאשם 3 הפנה בטיעוניו לנסיבות של ביצוע העבירה, כפי שפורטו בהרחבה בגזר הדין של נאשם 1, וטען כי הנסיבות הללו רלוונטיות גם ביחס לנאשם 3. לדבריו, בתקופה שקדמה לאירוע, אירעו ברחבי הארץ פיגועי טרור רבים, כאשר פיגוע מדמם אחד רדף פיגוע מדמם אחר, ובעיצומה של תקופה קשה זו התרחש גם האירוע נשוא כתב האישום, שבו עוברי אורח תמימים, אזרחים וחיילים כאחד, מצאו את עצמם תחת אש, כשקליעים שורקים בסביבתם, ואיש אינו יודע את מקור הירי.