ת"פ 2228-06-12 מדינת ישראל נ' מליכוב ואח'

פתח דבר

הנאשם הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ובעבירה של פירוק חלקים מרכב, לפי סעיף 413ד(ב) לחוק העונשין.

בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן, ביום 16.07.2010 בסמוך לשעה 17:30, נכנס הנאשם, ביחד עם אחר, לרכב הנושאת לוחית רישוי שמספרה 5952905. השניים נטלו מן הרכב את מצבר הרכב ובוסטר אוויר.

הסדר הטיעון

על פי הסדר הטיעון אליו הגיעו באי כח הצדדים, הודה הנאשם בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום המתוקן ונשלח לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר אשר יבחן, בין היתר, את שאלת אי הרשעתו.

בהתאם להסדר הטיעון, באם יתרשם שירות המבחן כי הנאשם הביע חרטה ונטל אחריות על מעשיו, ימליץ כי ההליך המשפטי בעניינו של הנאשם יסתיים באי הרשעה וכן, לא יפתחו כנגד הנאשם תיקים נוספים, תסכים המאשימה לסיים ההליך באי הרשעה. יושתו על הנאשם שעות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות ופיצוי בסך 1,000 ₪ לנפגע העבירה.

טיעוני המאשימה

ב"כ המאשימה הדגיש בטיעוניו לעונש כי תסקיר שירות מבחן בעניינו של הנאשם לא הוכן מפאת התנהגותו והתנהלותו. הנאשם זומן לפגישות בשירות המבחן, אך לא התייצב אליהן.

עוד הדגיש ב"כ המאשימה כי עניינו של הנאשם הנוסף נדון ובית המשפט קבע כי מתחם העונש ההולם לעבירות בהן הוא הורשע, בצירוף תיק נוסף ובו הורשע בעבירת שימוש ברכב ללא רשות, נע בין מאסר מותנה לבין 8 חודשי מאסר בפועל.

המאשימה הדגישה כי הנאשם אינו עומד בקריטריונים שנקבעו לעניין אי הרשעה. עוד ציינה כי ההלכות בנושא הן ברורות וניתן ללמוד, הן מהלכת כתב והן מהלכת ציפורה, כי יש להוכיח פגיעה משמעותית באם יורשע הנאשם.

לאור האמור, ולאחר ששקלה נסיבותיו האישיות של הנאשם, העובדה כי לא נפתחו כנגדו תיקים נוספים והעונש שהוטל על נאשם 2, עתרה המאשימה להרשעת הנאשם בדין ולהשתת עונש של מאסר מותנה, קנס בסך 1,000 ₪ ופיצוי לנפגע העבירה.