ת"פ 21781-05-14 מדינת ישראל נ' כהן

כנגד הנאשם, יליד 1978, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים כלפי גרושתו, וזאת לאחר שביום 1.10.13, במהלך פגישה עם בתו במרכז הקשר בנתניה, הוא אמר לעובדת סוציאלית, עדת תביעה מס' 3, כי יפגע באשתו (יוער כי כתב האישום תוקן ביום 28.12.15 וגרושתו של הנאשם הוספה כעדת תביעה).

בטרם ניתן מענה לכתב האישום, העלה הסנגור טענה מקדמית לפיה יש להורות על מחיקת כתב האישום בשל העובדה - שעליה לא חלקה המאשימה - כי כתב האישום הוגש בהתבסס על הודעת פקס שהעבירה אותה עובדת סוציאלית למשטרה לאחר האירוע, מבלי שנחקרה על האמור בה. הסנגור טען, כי מדובר בהתנהלות מקוממת ושערורייתית החותרת תחת בסיסו של ההליך הפלילי ותחת זכותו של הנאשם להליך הוגן וצודק, שכן הגשת כתב אישום הינו צעד דרסטי וחריג, אשר מחייב לערוך בדיקה מקיפה ומעמיקה של התלונה עליה הוא נסמך - ומשהדבר לא נעשה במקרה זה, והמאשימה לא דאגה להשלמת חקירתה של המתלוננת, הרי שיש להורות על מחיקת כתב האישום, בהתאם לאמור בפסיקה.

הסנגור הוסיף, כי העובדה שהמתלוננת הינה עובדת סוציאלית אינה פוטרת אותה מלהגיש תלונה ולהיחקר ככל אדם אחר, ואין לתת לה שום מעמד מועדף על פני כל אזרח המגיש תלונה במשטרה (תוך שהשווה מעמדה לבעלי תפקידים שונים, ובין היתר כאלה שנדרשים לערוך רשומה מוסדית או מזכר).

ב"כ המאשימה השיבה לדברים, וטענה כי התשובה לשאלה האם ניתן להגיש כתב אישום על סמך הודעת פקס בלבד, צריכה להתברר במסגרת שמיעת הראיות בתיק, במהלכה ניתן יהיה לחקור את העובדת הסוציאלית על תוכן הודעתה, ומשקל הראייה יקבע בתום ההליך. כמו כן, אין מדובר בהודעת פקס של מתלונן רגיל, אלא של בעל תפקיד שכדבר שבשגרה נמצא בקשר עם רשויות אכיפת החוק, ובשעה שהחוק אינו מחייב לחקור כל מי שמסר תלונה, ואין מחלוקת כי הודעת הפקס הועברה לנאשם והוא נחקר על המיוחס לו – הרי שלא הוכחה כל פגיעה בעקרונות הצדק ויש לדחות את טענת הנאשם בעניין.

הסנגור השיב לטענות המאשימה, וטען כי יש להתייחס לעובדת הסוציאלית כמתלוננת רגילה, המחויבת למסור הודעה בפני איש מרות לאחר הגשת תלונתה, מה גם שבמקרה זה המתלוננת לא הגישה את התלונה מתוקף הסמכויות המוקנות לה כעובדת סוציאלית, והעובדה שהאירוע ארע במרכז קשר – אין בה לשנות ממסקנה זו. כמו כן, חוקרי המשטרה אמונים על גילוי האמת, ותפקידם מחייב חקירה מסודרת של כל מתלונן, במיוחד במקום בו מדובר באירוע של איומים אשר מבוסס על תלונה יחידה.

הטענה בדבר הגנה מן הצדק מעוגנת בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ועניינה הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. ההגנה תחול בכל מקרה שבו הגשת כתב האישום או ניהול הליך פלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, כאשר הנטל להניח תשתית עובדתית לטענת הגנה מן הצדק רובץ על כתפי הנאשם.

בפרשת בורוביץ' נקבעו שלושה שלבים לקיומה של ההגנה, כאשר הראשון עוסק בזיהוי הפגמים שנפלו בהליך שנוהל בקשר לנאשם ועוצמתם – ללא בחינת אשמתו או חפותו;

השלב השני נועד לבחון האם קיומו ההליך הפלילי למרות פגמיו, עולה כדי פגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות, כאשר על בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, בין היתר, חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, עוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו, נסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה ומידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן;