ת"פ 20550-11-10 מדינת ישראל נ' בדווי

הנאשם, עבד בשנת 2009 כנגר.

על הודאתו וכנטען בכתב האישום, הגיע הנאשם ל"אחוזת רובינשטיין" בירושלים, על מנת לבצע עבודות נגרות בביתה של גברת שושנה קניאל (ילידת 1934 – להלן:"המתלוננת"), שסבלה אותה העת מדימנסיה, פגיעה בזיכרון לטווח קצר במישור של ניהול, קשיי שפה וחישוב וכן קושי בהערכת דברים ויזואלית ובפגיעה בשיפוט ובקבלת החלטות.

החל מחודש ספטמבר 2009, החל הנאשם לבקש הלוואות מהמתלוננת תוך שהוא פורט בפניה את מצבו הכלכלי הרעוע והיותו בעל חוב לסוחרים רבים, ותוך שהוא ציין כי הכסף נדרש לו לתשלום שכר לימוד לילדיו, בעוד שהוא אינו מתכוון, בעת הבקשה, להחזיר למתלוננת את סכומי ההלוואה.

המתלוננת, בתמימותה, העבירה לנאשם סך של 108,000 ₪ בהמחאות, כאשר, כאמור, לא היה בכוונתו להחזירם.

לאחר שנודע הדבר לבנה של הקרבן, הוא החל ללחוץ על הנאשם להחזיר את חובותיו. הנאשם החזיר עד למועד הגשת כתב האישום סך של 5,000 ₪.

בשל כל אלו, הורשע הנאשם בעבירה של עושק, על פי סעיף 431(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו ייקבע כי הנאשם ביצע את המיוחס לו, ואולם שאלת ההרשעה לא תוכרע, אלא לאחר תסקיר שרות המבחן שיחווה דעתו גם בעניין זה. עוד הוסכם, כי הנאשם יחזיר למתלוננת את הלוואותיו עד למועדה של פרשת העונש.

למעשה, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת ההרשעה, וכפועל יוצא מכך בשאלת העונש.

המאשימה סבורה, כי העונש הראוי הוא מאסר בפועל שאורכו 5-10 חודשים, מאסר מותנה, פיצוי וקנס, ואילו ההגנה סבורה כי לאור אי ההרשעה המבוקשת בתיק זה, הרי שהעונש המתאים הוא ברף התחתון של המתחם הנטען.