ת"פ 11197-06-13 מדינת ישראל נ' טוביאנה ואח'

על-יסוד הודאת הנאשם 2 בעובדות כתב-אישום מתוקן, נקבע כי הוא ביצע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (בצוותא-חדא). העבירה בוצעה במסגרת שירותו הצבאי של הנאשם 2 כשוטר מג"ב, וזאת כלפי קטין כבן 16 שנחשד זמן קצר קודם לכן ביידוי אבנים לעבר הכוח המשטרתי. האם יש מקום להימנע מהרשעת הנאשם 2 כמבוקש על-ידי ההגנה? מהו מתחם הענישה ההולמת אל מול הסדר-הטווח העונשי אליו באו הצדדים, ומהו העונש המתאים בנסיבות המקרה? אלה השאלות המונחות לפתחי.

רקע - הסדר-הטיעון ועובדות כתב-האישום המתוקן

1.הנאשם 2 (להלן גם: הנאשם) הועמד לדין ביחד עם שלושה נאשמים נוספים במסגרת כתב-אישום אחד. ביום 12.6.2014 הודיעו המאשימה וכן הנאשם ובא-כוחו כי הגיעו להסדר-טיעון, במסגרתו יודה הנאשם בעובדות כתב-אישום מתוקן וייקבע כי ביצע את העבירה שיוחסה לו. הוסכם כי הנאשם יישלח לשירות המבחן לצורך הכנת תסקיר. המאשימה הודיעה כי תעתור להרשעה וכן להטלת עבודות שירות, מאסר מותנה ופיצוי לטובת נפגע העבירה. המאשימה ציינה כי היא סבורה שחלקו של הנאשם שלפניי פחוּת ביחס לחלקו של נאשם מס' 1. מנגד, הסנגור הודיע כי יעתור לאי הרשעה ולענישה בהתאם.

2.לפי עובדות כתב-האישום המתוקן בהן הודה הנאשם שלפניי, בתקופה הרלוונטית שירתו ארבעת הנאשמים במשטרת ישראל: הנאשם שלפניי וכן נאשמים 1 ו- 3 שירתו במג"ב, ואילו נאשם 4 שירת כקמב"צ גדוד מוריה ירושלים.

ביום 11.5.2010, בסמוך לשעה 12:00, שהו ארבעת הנאשמים ביחד עם השוטר רון להב (להלן: השוטר להב) בשכונת סילוואן בירושלים (להלן: השכונה) לצורך אבטחת כלי רכב של תושבים יהודים החולפים במקום, וכן לצורך פעילות כנגד מידיי אבנים. לשם כך, הנאשם שלפניי וכן נאשמים 1 ו- 3 נסעו ביחד עם השוטר להב ברכב משטרתי (להלן: הרכב), כאשר נאשם 3 שימש כנהג. לעומתם, הנאשם 4 פיקד על צוות רגלי ששהה בשכונה. במהלך הפעילות בשכונה, יידו נערים רעולי פנים אבנים אל עבר הרכב המשטרתי, וחלק מהאבנים אף פגעו ברכב המשטרתי. כמו-כן, יידו הנערים אבנים לעבר הצוות הרגלי ששהה באזור. הנאשמים והשוטר להב חשדו כי הקטין ש.ע., יליד 1994 המתגורר בשכונה (להלן: המתלונן), נטל חלק פעיל בזריקת האבנים לעברם. לפיכך, הנאשם שלפניי, הנאשם 1 וכן השוטר להב ירדו מהרכב והחלו לדלוק אחרי המתלונן, אשר נמלט ונכנס לסמטה בשכונה. במקביל, נאשם 4 הצטרף אף הוא למרדף הרגלי אחרי המתלונן. לאחר מרדף קצר, השיג הנאשם 1 את המתלונן, ומנע את המשך בריחתו על-ידי הפלתו אל הקרקע. מיד לאחר מכן, הגיעו הנאשם שלפניי, הנאשם 4 וכן השוטר להב, חברוּ לנאשם 1 וביחד הכו את המתלונן בבעיטות ובאגרופים בכל חלקי גופו, בעוד המתלונן שרוע על הקרקע. בנוסף, הנאשם 1 הכה את המתלונן בפלג גופו העליון באמצעות אלה משטרתית שנשא עמו. מוסכם כי הנאשמים עשו כן, חרף העובדה שמהרגע שהמתלונן הופל ארצה, הוא לא התנגד בשום דרך ולא תקף מי מהם (להלן: התקיפה הראשונה).

לאחר סיום התקיפה הראשונה ומעצרו של המתלונן, הוכנס המתלונן לרכב, בו ישבו גם הנאשם שלפניי, הנאשמים 1 ו- 3 וכן השוטר להב. במסגרת תנאיו של הסדר-הטיעון, הובהר כי הנאשם שלפניי ישב במושב שליד הנהג. במהלך הנסיעה, ללא כל סיבה, הנאשם שלפניי הנאשמים 1 ו- 3 והשוטר להב הִכו בצוותא את המתלונן מספר פעמים בפלג גופו העליון. בנוסף, אחד השוטרים שנסע ברכב, אשר זהותו אינה ידועה במדויק למאשימה, הכה את המתלונן באמצעות קת אקדחו (להלן: התקיפה השנייה).

כתוצאה מהתקיפה הראשונה ומהתקיפה השנייה יחדיו, נגרמו למתלונן דימום מאפו, המטומות מתחת לעין שמאל ולעין ימין, חבלות בכתפיים ושריטות ואודם מתחת לגבה הימנית ובגשר האף, והוא נזקק לטיפול רפואי. בהגיעם לתחנת המשטרה, לוּוה המתלונן לחדר השירותים על-ידי השוטר להב והנאשם שלפניי, כדי שהמתלונן ישטוף את הדם מעל פניו.

לפי כתב-האישום המתוקן, במעשים המתוארים לעיל, חבר הנאשם שלפניי לנאשמים האחרים והם תקפו את המתלונן ביחד ולחוד שלא כדין, וגרמו לו בכך חבלה של ממש. על-יסוד הודאת הנאשם בכל אלה, ובהתאם להסדר הטיעון בין הצדדים, נקבע כי הנאשם ביצע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו- 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק).

3.למען שלמות התמונה, יצוין כי בהמשך פרק העובדות בכתב-האישום המתוקן, מתואר אירוע נוסף בו המתלונן הוכה בתוך כותלי תחנת המשטרה, על-ידי שוטר שזהותו אינה ידועה למאשימה. יודגש כי אירוע זה אינו מיוחס לנאשם שלפניי (לא במסגרת כתב-האישום המקורי ולא במסגרת כתב-האישום המתוקן). לפיכך, לא ראיתי לפרט בעניינו של אותו אירוע.