ת"פ 10627-05-13 מדינת ישראל נ' תמימי חמזה

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד – עבירה לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 10.3.10 סמוך לשעה 16:00 התקשר המתלונן לנאשם על מנת לתאם עימו פגישה בעלת אופי מיני. המתלונן אסף את הנאשם ברכבו בשכונת אבו טור והם נסעו ביחד ליער שלום. הנאשם והמתלונן התיישבו על ספסל הסמוך לרכב ואז החל הנאשם להכות את המתלונן באגרופים ולבעוט בו.

הנאשם גנב את הרכב ובו טלפון נייד של המתלונן, מחשב נייד, משקפי שמש משקפי ראייה והארנק שבתוכו כרטיסי אשראי שונים.

כתוצאה מתקיפת הנאשם נגרמו למתלונן חתכים מדממים בקרקפת וליד עין שמאל וכן חבלות שונות בראש ובפנים.

המענה לאישום וגדר המחלוקת

בתשובה לאישום כפר הנאשם בעובדות כתב האישום וטען כי לא פגש את המתלונן, לא היכה אותו ולא שדד ממנו.

מסכת העדויות

אין בחומר הראיות זיהוי ישיר של הנאשם כמי שנפגש עם המתלונן.

המאשימה מבססת את התשתית הראייתית המפלילה את הנאשם על ראיות נסיבתיות שעיקרן עדויות הקושרות אותו למספר הטלפון שנמסר למתלונן ואשר באמצעותו הוא יצר קשר עם האדם שעמו נפגש, ומחקרי תקשורת, כולל חוות דעת, הממקמים את מכשיר הטלפון הסלולרי שנמסר למתלונן ביער השלום, המקום שבו אירע השוד, ובמועד שבו בוצע. מטבע הדברים המחלוקת משתרעת ביחס למהימנות גרסת המתלונן על פרטיה השונים וכן ביחס לשאלה האם הראיות הנסיבתיות מספיקות כדי לקשור בין הנאשם לבין האירוע שבכתב האישום.