פס"ד בבקשה לקיום צוואת שכיב מרע

ההליך:

1. בפני מונחת בקשה למתן צו קיום צוואה בעל פה, צוואת שכיב מרע (להלן: "הצוואה") של המנוח ל. ו. ז"ל שנפטר ביום 23/12/21 (להלן: "המנוח"). הבקשה הוגשה ע"י גב' כ. ק. ז"ל ביום 9/3/22 שהייתה שכנתו של המנוח שטענה כי המנוח ציווה בעל פה את כל עזבונו לה. במהלך הדיונים גב' כ. ק. ז"ל הלכה לעולמה (להלן: "המנוחה"), ואת זכויותיה ירשה בתה היורשת גב' א. ק. שהמשיכה בניהול בקשה זו (להלן: "המבקשת").

    

   רקע עובדתי קצר:

    

2. המבקשת טוענת כי המנוח ערך צוואה בעל פה, שהיא צוואת שכיב מרע, בטרם פטירתו, בפני שני עדים. זיכרון הדברים של הצוואה הנטענת נערך ביום 17/2/22 והוא חתום על ידי המנוחה וכן שני העדים מר מ. ק. (להלן: "מר מ.ק.") וכן מר נ. ק. (להלן: "מר נ.ק."). זיכרון הדברים לא הופקד אצל הרשם לענייני ירושה והוא צורף לבקשה לקיום הצוואה שהוגשה מטעם המנוחה. יש לציין כי המבקשת טענה כי הצוואה כן הופקדה אצל הרשם לענייני ירושה בנצרת ביום 9/3/22.

    

3. עפ"י זיכרון הדברים, סעיף 4, מציינת המנוחה כי המנוח, ובעת שהיה מאושפז בבית חולים סעודי ומצבו הרפואי היה קשה מאוד וכאשר הוא חש שהוא הולך לעולמו, אמר לה בביקור שערכה עם העד מר מ.ק., כי לאחר מותו עזבונו יעבור אליה וזאת בגין הקשר שהיה בינה לבין המנוח כל השנים והעזרה הרבה שהייתה עוזרת לו. המנוחה מציינת כי ביקורה יחד עם מר מ.ק. היה ביום 6/12/21.

    

4. בסעיף 5 לזיכרון הדברים מציין העד מר נ.ק. כי הוא הכיר את המנוח שנים רבות והיו ידידים, וכי ביום 11/12/21 ובעת שביקר אותו בבית סיעודי *** המנוח התלונן שמצבו הבריאותי קשה מאוד והוא הרגיש שזה סוף חייו, וביקש כי לאחר מותו עזבונו יעבור למנוחה שהייתה השכנה שלו ושהוא היה איתה בידידות במשך שנים רבות. העד מר נ.ק. מציין עוד כי הוא הכיר גם את המנוחה.

    

5. בתיק מונה ביום 29/9/22 עוה"ד מר ש. ל. כמנהל עיזבון זמני (להלן: "מנהל העזבון"), אשר פעל לאיתור יורשים פוטנציאליים, וכן לטיפול בדירה שהייתה למנוח ברח' *** ב-***. מנהל העיזבון, ולאחר קבלת צווים מביהמ"ש, איתר את מר י. צ. שהוא בן דודו של המנוח, המשיב מס' 2 (להלן: "המשיב").

    

6. המשיב, ששוהה בחו"ל יוצג במסגרת הליך זה ע"י בנו מר א. צ. באמצעות יפוי כוח שהוצג לתיק. המשיב צורף להליך בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 14/11/23. המומחה הגיש חוות דעת, ולאחר מכן הוגשו בקשות להבהרות ולחוות דעת משלימה, בפרט בהתייחס לחומר רפואי מבית החולים הגריאטרי ***.

    

7. המשיב בתורו, מתנגד לבקשה וטוען כי הצוואה הנטענת אינה עומדת בדרישות החוק והפסיקה. המשיב העלה טענות רבות, הן לעניין מצבו הרפואי של המנוח, אשר לטענתו היה במצב נפשי לא טוב ולא יכל לערוך צוואה ולהבין את טיבה. כמן כן, העלה המשיב טענות רבות לעניין העדר קיומן של הדרישות הקבועות בחוק ובהלכה הפסוקה לצורך הוכחת צוואת שכיב מרע. המשיב טען כי עתירה לבקשה מעין זו הינו חריג מאוד כפי שנקבע בהלכה הפסוקה.

    

8. בתיק ולאחר שניתנו צווים לקבלת כל החומר הרפואי שקשור במנוח מינה ביהמ"ש ביום 14/1/25 את המומחה הרפואי ד"ר ר. ו., בתחום הפסיכוגריאטריה (להלן: "המומחה"), לבחינת מצבו המנטלי והקוגניטיבי של המנוח במועדים הרלוונטיים לעריכת הצוואה הנטענת.

    

9. המומחה הגיש חוות דעת מקיפה, מפורטת ואובייקטיבית, המבוססת על מאות עמודים של תיעוד רפואי ממוסדות שונים, והתייחסה לתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה הנטענת. המומחה קבע באופן חד משמעי כי המנוח סבל מדמנציה מתקדמת, מירידה קוגניטיבית ניכרת, מחוסר התמצאות בזמן ובמקום, ומאובדן כושר שיפוט.

    

    

    

    

10. מסקנתו של המומחה הייתה כי המנוח לא היה כשיר להבין את משמעות מעשיו או להביע רצון עצמאי, וכך קבע המומחה במסקנות חוות דעתו כי:

     

    "לאחר שבדק את המסמכים הרפואיים של מר ו. המנוח ועיינתי בכל החומר המצורף מסקנתי היא כי בעת עריכת הצוואות בתאריכים 6,11 ו- 13 לדצמבר 2021, המנוח לא היה במצב של כשירות נפשית להבין בטיבה של צוואה או בטיבו של כל מסמך משפטי אחר".

    (ההדגשה לא במקור).

     

11. יש לציין כי למומחה הוצג חומר רפואי נוסף ממקום שהייתו האחרון של המנוח בבית החולים הסיעודי ב-***, מסמכים שלא הונחו בפניו עת ערך את חוות דעתו. בתיעוד הרפואי מבית החולים הסיעודי ב-***, תועדו מצבים חוזרים ונשנים של אפתיה קיצונית, חוסר עניין בסביבה, וחוסר יכולת ליצור קשר מילולי. במסמכים אלו אף צוין במפורש כי המנוח לא היה מסוגל להביע רצונו או לבצע שיפוט עצמי. חוות דעתו המשלימה של דר ו., מיום 31.5.2025, חיזקה מסקנות אלו. המומחה הבהיר כי לא נמצא כל שלב בתקופה הרלוונטית שבו ניתן היה לראות את המנוח ככשיר קוגניטיבית לערוך צוואה או להבין את משמעותה המשפטית. המומחה ציין כי הידרדרותו הקוגניטיבית של המנוח הייתה מתמשכת ובלתי הפיכה.

     

12. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות. בישיבה הראשונה ביום 2/7/25 נחקרו שני עדי הצוואה מר נ.ק. ומר מ.ק., ובדיון מיום 20/7/25 נחקר המומחה על חוות דעתו. יצויין, כי המבקשת וגם המשיב לא נחקרו. עוד יש לציין כי גם המנוחה הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, אולם בשל פטירתה לא היה ניתן לחקור אותה על תצהירה. הצדדים הגישו סיכומים בכתב ועתה הגיעה העת להכריע בתובענה.

     

    טענות המבקשת:

     

13. תחילה המבקשת עותרת להורות על דחיית התנגדותו של המשיב, מאחר ולא הוצג יפוי כוח כדין מטעם המשיב לאורך כל ההליך המייפה את בנו לייצגו בהליך זה. לטענתה, יפוי הכוח שהוצג הינו שלא כדין ובפועל ב"כ המשיב אינו מורשה לייצג את המשיב בהליך זה. לטענתה, לא הוצג שום יפוי כוח מטעם המשיב שמייפה את כוחו לייצוג באמצעות בנו.

     

14. המבקשת טוענת, כי המנוח ציווה בעל פה את עזבונו למנוחה, שהייתה שכנתו וטיפלה בו, וכי המבקשת ירשה את זכויותיה. לטענתה, צוואת שכיב מרע נאמרה בפני שני העדים, מר נ.ק. ומר מ.ק., במועדים שונים, והיא משקפת את רצונו האמיתי של המנוח.

     

     

15. המבקשת טוענת, כי לפי תצהירי עדי זיכרון הדברים ותצהיר המנוחה ולאור העובדה כי העדים שפגשו את המנוח ושמעו ממנו את מה שציווה אין ספק כי הצוואה בעל פה, שנאמרה להם ע"י המנוחה, כאשר המנוח היה בהיכרות קרובה עם השכנה, וכאשר היה במצב בריאותי קשה מאוד ועל סף מוות, יש לקבלה וליתן צו קיום צוואה לצוואה שנערכה בעל פה ע"י המנוח.

     

16. המבקשת מודה כי זיכרון הדברים נחתם לאחר מות המנוח, וכי הצוואה לא נמסרה ע"י המנוח בפני שני העדים ביחד, אך טוענת כי אין בכך כדי לפגוע באמיתות הצוואה, בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה. לטענתה, בנסיבות המקרה מתקיימים התנאים לקיומה של צוואה בעל פה של שכיב מרע.

     

17. המבקשת טוענת כי חוות דעת המומחה הרפואי שגויה, אינה מבוססת על מלוא החומר הרפואי הרלוונטי, ומסקנותיה אינן מעוגנות בראיות מוצקות. המבקשת טוענת, כי קיימים כשלים חמורים בגרסתו של המומחה ולא ניתן להסתמך על חוות דעתו. לטענתה, היה מקום כי המומחה יעיין ויקרא את תצהיר העדים וחוות דעתו הייתה צריכה להתייחס לעדויות שלהם. לטענתה, המומחה התייחס לצוואה כצוואה בכתב ולא כצוואה בעל פה. המבקשת טוענת, כי לא היה מקום בהתחלה שחוות דעתו תוגש מבלי לקבל את החומר הרפואי של המנוח מבית החולים הסעודי ב-***. המבקשת אף טוענת, כי החומר הרפואי של *** הועבר אליו עם כל החומר ולא ברור למה הוא לא התייחס לחומר זה בחוות דעתו הראשונה.

     

18. המבקשת טוענת, כי מסקנותיו של המומחה לא מעוגנות בראיות והן מתבססות על סמך השערות של המומחה ועל גישה בעייתית ואף רשלנות מצדו של המומחה. המבקשת טוענת, כי יש לפסול את חוות דעתו של המומחה או לחילופין להורות על מינוי מומחה חדש מטעם ביהמ"ש.

     

    טענות המשיב:

     

19. המשיב מתנגד נחרצות לקיום הצוואה בעל פה. לטענתו, הצוואה אינה עומדת בתנאים המצטברים הקבועים בסעיף 23 לחוק הירושה, וכי נפלו בה פגמים מהותיים שאינם ניתנים לריפוי. המשיב מדגיש, כי נטל ההוכחה לקיום צוואת שכיב מרע מוטל במלואו על המבקשת, וכי במקרה המונח בפני ביהמ"ש לא התקיימו מרכיבי היסוד של הצוואה, וכי נפלו בה פגמים מרובים ומהותיים שאינם ניתנים לריפוי בכל דרך ובכל צורה.

     

20. המשיב טוען, כי זיכרון הדברים לא נערך בסמוך לעריכת הצוואה הנטענת והוא נערך הרבה זמן לאחר פטירתו של המנוח. המשיב מוסיף, כי זיכרון הדברים יצא רק עת הוגשה הבקשה לקיום הצוואה. המשיב טוען, כי זיכרון הדברים לא הופקד אצל רשם הירושה כתמחייב מהוראות סעיף 23 לחוק הירושה. לטענת המשיב, ניסוח ולשון זיכרון הדברים אינם כוללים אמירות העונות על הגדרת צוואה בעל פה של שכיב מרע. זיכרון הדברים לא נערך בסמוך לצוואה הנטענת והוא לא הופקד אצל רשם הירושה. לטענת המשיב, נסיבות ומועדי עריכת זיכרון הדברים וחתימתו מעוררים ספק רב באמיתות תוכנו.

     

21. המשיב טוען כי שני עדי הצוואה שחתומים על זיכרון הדברים לא נכחו בעת ובעונה אחת במועדי הציווי הנטענים דבר שמהווה פגם שפוגע בתוקפה של הצוואה הנטענת, שכן דרישה זו הינה מהותית ולא ניתן להתגבר עליה מכוח הוראות סעיף 25 לחוק הירושה. לטענת המשיב, דברי המצווה, המוכחישים, היו אמורים להיות בפני שני העדים ולא כל אחד בנפרד, כאשר גם מזיכרון הדברים וגם מתצהירי עדות הראשית של העדים עולה כי שניהם לא נכחו ביחד בפני המנוח.

     

22. המשיב טוען כי המנוח לא היה כשיר מבחינה מנטלית וקוגניטיבית לצוות במועדים הנטענים, וכי הוא סבל מדמנציה מתקדמת. המשיב מסתמך על חוות דעת המומחה הרפואי, שקבע כי המנוח לא היה בעל כשרות משפטית לערוך צוואה, וזאת לאחר שבחן ובדק בצורה מקיפה את כל החומר הרפואי של המנוח בסמוך לתקופה הרלוונטית של עריכת הצוואה הנטענת.

     

23. עוד טוען המשיב, כי העדים מטעם המבקשת אינם מהימנים, עדויותיהם רצופות סתירות ואינן מתיישבות עם הראיות האובייקטיביות, לרבות המסמכים הרפואיים. הוא מציין, כי זיכרון הדברים נערך זמן רב לאחר מות המנוח, נוסח על ידי בא כוח המבקשת, ולא הופקד כנדרש בחוק.

     

    המסגרת הנורמטיבית:

    צוואת שכיב מרע:

     

24. תכליתו של חוק הירושה הוא קיום רצון הנפטר. מטרה זו מתגשמת כשאין כל ספק באמיתות הצוואה ובהיותה משקפת את רצון הנפטר במועד חתימתה. נקודת המוצא בתביעות של קיום צוואה הוא עיקרון כיבוד רצון המת. ההנחה היא, כי צוואה מבטאת את רצונו האמתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והאופן בו יחולק עזבונו לאחר לכתו מן העולם. הצוואה משקפת את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו (ראו: דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, נט(6) 653 (2005) ובע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז. (פורסם בנבו, מיום 13.12.2012)).

     

     

     

25. הכלל הוא, כי כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מלידתו ועד מותו וכל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו, בחוק או בפסק דין של בית-משפט (ראו: סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962). משכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו.

     

26. הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו מקורן בסעיף 23 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן:"חוק הירושה") המתייחס לצוואה בע"פ , קובע כי:

     

    "א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.

    ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

    ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו

    עשייתה והמצווה עודנו בחיים".

     

27. מעבר לדרישות המנויות בסעיף 23 לחוק הירושה, נקבע שיש למלא אחר דרישה נוספת והיא להוכיח שהייתה למצווה גמירת דעת בשני היבטים: (1) אמירת המצווה הייתה מכוונת לשמש כצוואה (2) הייתה למצווה גמירת דעת באשר לתוכן הציווי (ראו: שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע"ו 2016).

     

28. הוראות סעיף 25 בעניין קיום צוואה על-אף פגם או חסר קובעת כדלקמן:

     

    "קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה

    (תיקון מס' 18) תשפ"ג-2005.
    25.(א)התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

    (ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:

    .....

    (1)

    (2)

    (3)

    (4) בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה

    עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע

    או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות..."

     

29. מרכיבי היסוד של כל אחד מסוגי הצוואות מפורטים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה. על צוואה בעל-פה חל סעיף משנה 25(ב)(4) לחוק הירושה, אשר קובע כי הצוואה נאמרה ע"י המצווה עצמו כתנאי ראשון, תנאי שני בפני שני עדים השומעים את לשונו, בנסיבות המצדקות זאת והמצווה היה מול פני המוות. אלו הם תנאי יסוד שבלעדיהם אין מורים על קיום הצוואה. במלים אחרות, התקיימות יסודות מסוימים בסעיף 23 לחוק הירושה היא הכרחית, והיעדר אותם יסודות, אינו ניתן ל"ריפוי" באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה. כזו היא בוודאי הדרישה כי המצווה יהיה שכיב מרע או מי שרואה עצמו מול פני המוות. נסיבה זו אינה "הליך", שיכול שייפול בו פגם. היא מהווה תנאי מוקדם, שרק בהינתנו קמה האפשרות ליצור צוואה בעל-פה. היעדרות נתון זה אינה ניתנת לריפוי.

     

30. הטוען לקיומה של צוואת שכיב מרע, הנעשית בעל פה, עליו לשכנע בראיות חזקות שיש לקיימה, כאשר על בית המשפט להיזהר במשנה זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בע"פ (ראו: בע"א 138/64 פלדמן (שוורץ) נ' טריפמן (2) עמ' 420; ע"א 9200/99 יהודית חנוכה נ' ב"כ היועמ"ש, פ"ד נו ( 3) 801, עמ' 807).

     

31. המושג "שכיב מרע" לא הוגדר בחוק, והוא נקלט מהמשפט העברי. הגדרת הרמב"ם למושג שכיב מרע היא "החולה שתשש כוח כל גופו וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המיטה – הוא הנקרא שכיב מרע". הגדרה זו אומצה בפסיקה בע"א 252/70 רוזנטל נ' טומשבסקי, פ"ד כה (1) 448. ראה גם שוחט, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית , עמ' 95.

     

32. הפרשנות שנתנה הפסיקה למושג "שכיב מרע" הינה פרשנות מצמצמת המבחינה בין אדם חולה, אפילו במחלה קשה- המסוגל ללכת ולתפקד, ובעת הצורך- לדאוג לעריכת צוואה בכתב, בין בכתב ידו ובין בחתימתו על צוואה בנוכחות שני עדים, לבין אדם השוכב על ערש דווי, במחלה שאינו יכול לקום ממנה עוד, אינו מתפקד, ואין בכוחו וביכולתו לטפל בענייניו, כולל עריכת צוואה בכתב. ראה לעניין זה בע"ז (י-ם) 185/96 כהן נ' עיזבון המנוח רחמים כהן ואח'.

     

    מן הכלל אל הפרט – דיון והכרעה:

     

33. אקדים אחרית לראשית, כי לאחר בחינה מעמיקה של כלל החומר המצוי בתיק, ושמיעת חקירות ועדויות העדים, אני קובע כי לא התקיימו תנאי היסוד הנדרשים, לצורך קיום צוואת שכיב מרע ועל כן דין בקשתה של המבקשת להידחות.

     

34. אציין ואדגיש, בשלב זה, כי גם בשאר התנאים שנקבעו בהוראות החוק ובהלכה הפסוקה בכל הקשור לעריכת צוואת שכיב מרע, נפלו פגמים רבים שהם עיקריים ויסודיים, אשר לא ניתנים לריפוי. מסקנתי היא, כי לא עלה בידי המבקשת לעמוד בנטל הנדרש להוכחת הטענה, כי המנוח ערך צוואת שכיב מרע, כפי שיוסבר ויפורט בהרחבה להלן.

     

35. עיקר התשתית הראייתית שהונחה לפני נשענת על התיעוד הרפואי בעניינו של המנוח מבית החולים ב-***, מבית החולים הגריאטרי ***, קופת חולים מכבי והמוסד לביטוח לאומי. ראיה מרכזית נוספת היא חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, וכן עדויותיהם של העדים מר נ.ק. ומר מ.ק. מטעם המבקשת.

     

36. במקרה המונח בפני נטען ע"י המבקשת כי המנוח ערך צוואה בעל פה ציווה את עזבונו בתאריכים 6/12/21, 11/12/21 וב- 13/12/21 בפני מר נ.ק.. עפ"י הנטען המנוח התכוון לרשום את דירתו על שמה של המנוחה. המבקשת גם טענה, כי גם ביום 30/10/21 ביחד עם מר נ.ק. ביקרה את המנוח בבית חולים *** ואמר לו כי הוא מתכוון להוריש את הדירה שבבעלותו לידיה.

     

37. השאלה המרכזית שעל ביהמ"ש לבחון במסגרת ההכרעה הינה כשרותו של המנוח לערוך צוואה, וכן האם התקיימו המרכיבים הקבועים בהוראות ובהלכה הפסוקה לקיומה של צוואת שכיב מרע. הסוגיה המרכזית והרלוונטית ביותר בתיק זה היא כשרותו המנטלית והקוגניטיבית של המנוח במועדים הנטענים לעריכת הצוואה. כאמור ביהמ"ש מינה את המומחה, מומחה בתחום הפסיכוגריאטריה, לבחון סוגיה זו.

     

38. המומחה הגיש חוות דעת אשר במסגרתה קבע כי "לאחר שבדק את המסמכים הרפואיים של מר ו. המנוח ועיינתי בכל החומר המצורף מסקנתי היא כי בעת עריכת הצוואות בתאריכים 6,11 ו- 13 לדצמבר 2021, המנוח לא היה במצב של כשירות נפשית להבין בטיבה של צוואה או בטיבו של כל מסמך משפטי אחר".

     

     

39. בחקירתו הנגדית מיום 20.7.2025, המומחה דחה את טענת המבקשת בדבר כשירות חלקית או הבהובי צלילות, והסביר כי מצבו של המנוח לא אפשר שום רמת תפקוד קוגניטיבית שתוכל להיחשב כשירות משפטית. גם בעדות שניתנה מטעמו חזר והבהיר המומחה כי המנוח היה מתועד כל הזמן במסמכים הרפואיים שההכרה שלו הייתה מעורפלת, וכי כל הזמן היה במצב ירוד והוא הוגדר כחולה טרמינלי. עדותו של המומחה הייתה עקבית, מבוססת ובהירה והסתמכה על המסמכים הרפואיים שהונחו בפניו לרבות המסמכים מבית חולים הסיעודי ב-***.

     

    ראה עדותו של המומחה בעמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 20/7/25

     

40. טענת המבקשת כי המומחה לא בדק את המנוח בעצמו אינה גורעת מתוקף חוות הדעת, שכן חוות דעת רטרוספקטיבית, המבוססת על תיעוד רפואי מוסדי רציף, היא הליך מקובל ומוכר בפסיכיאטריה משפטית. כמו כן, הטענה של המבקשת כי היה על המומחה לעיין בתצהירי העדים אינה רלוונטית שכן עסקינן בטענות עובדתיות ומשפטיות. המומחה אף ציין בעדותו, כי טענות העדים הינם טענות משפטיות ולא טענות מתחום הרפואה וכי הוא אמור להתייחס למסמכים הרפואיים. המומחה העיד כי התיעוד במקרה זה היה מפורט מספיק כדי לאפשר קביעות כי המנוח לא היה כשיר מנטאלי לערוך צוואה.

     

    ראה עדותו של המומחה בעמוד 7 לפרוטוקול הדיון מיום 20/7/25.

41. גם טענת המבקשת כי קביעת המומחה מבוססת על השערות מצאתי לדחות. כאשר נשאל המומחה בחקירה האם קביעתו מבוססת על השערות, ענה המומחה:

     

    "לא אז בוא נתקן, בוא נוודא שאנחנו מדברים על אותו דבר. השערה זה כשאין לי שום מסמך לפניי, כשאני חושב מה שאני חושב... ברגע שאני נסמך על מסמכים אני מבין את מה שיש במסמך הרפואי וזה הטוב ביותר שיש לי".

     

    ראה עדותו בעמוד 12 לפרוטקול הדיון מיום 20/7/25 שורות 22-27).

     

42. המומחה קבע באופן חד משמעי כי המנוח סבל מדמנציה מתקדמת, מירידה קוגניטיבית ניכרת, מחוסר התמצאות בזמן ובמקום, ומאובדן כושר שיפוט, באופן שלא הותיר כל ספק כי לא היה כשיר להבין את משמעות מעשיו או להביע רצון עצמאי. בתיעוד הרפואי מבית החולים הסיעודי ב-*** תועדו שוב ושוב מצבים של אפתיה קיצונית, חוסר עניין בסביבה, וחוסר יכולת ליצור קשר מילולי. במסמכים אחרים אף צוין במפורש כי המנוח לא היה מסוגל להביע רצונות או לבצע שיפוט עצמי.

     

43. עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק הירושה, צוואה שהוכח כי המצווה לא היה כשיר לעשותה, בטלה מעיקרה. נוכח חוות דעתו החד משמעית של המומחה, שנתמכה במסמכים רפואיים אובייקטיביים ולא נסתרה, אני קובע כי המנוח היה חסר כשרות משפטית לערוך צוואה במועדים הרלוונטיים ולכן אין לקבל את טענת המבקשת כי המנוח ערך צוואה בעל פה בטרם פטירתו.

     

44. מעבר לקביעתו החד משמעית של המומחה לא עלה בידי המבקשת לעמוד בתנאים הפורמליים לצוואת שכיב מרע, גם אם היה נקבע כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה, לא ניתן היה לקבל את בקשתה של המבקשת שכן הבקשה לקיום הצוואה הנטענת לוקה בפגמים מהותיים נוספים כפי שיפורט בהמשך.

     

45. שני העדים לא נכחו יחד בעת אמירת הצוואה ועדויותיהם סותרות זו את זו לגבי מועדים, מקומות ותוכן הדברים. משמיעת שני העדים עולה כי שניהם נכחו בפני המנוח במועדים שונים ולא באותו מועד. דרישת הוראות סעיף 23(א) לחוק הירושה לא מתקיימת. שני העדים לא שמעו את דברי המנוח בו זמנית ומדובר בדרישה מהותית שאינה ניתנת לריפוי ואין עסקינן בפגם טכני אלא בדרישה מהותית שהעדרה מביא לפסלות הצוואה. חרף האמור לעיל, קיימת גישה בפסיקה לפיה ניתן להתעלם מהדרישה של שמיעת דברי המצווה בו זמנית ע"י שני העדים והם יכולים להיאמר בעל פה בפני שני עדים בשתי הזדמנויות שונות אולם קיימת חובה ששתי ההזדמנויות ישלימו זו את זו לכדי הזדמנות אחת, לכדי אמירה אחת ברורה וודאית אשר תעיד על גמירות דעת מטעמו של המצווה, אולם גם מקרה זה אינו מתקיים.

     

46. בעדויות העדים היו סתירות. שני העדים לא מסרו בצורה ברורה ונהירה מה היו דברי המנוח דברים שאמורים להיות בלשון צוואה ולא סתם אמירות. כמו כן, לא התקיים התנאי הראשון והיסודי של שמיעת דברי המצווה בפני שני עדים ביחד. כל אחד מהעדים מתאר מועד שונה, מקום שונה, נסיבות שונות ונוסח שונה כפי שעולה מתצהירי עדות הראשית שלהם וגם מעדותם בפני ביהמ"ש.

     

47. גם זיכרון הדברים שכאמור מהווה, לטענת המבקשת, צוואתו של המנוח, צוואת שכיב מרע אינו עונה על כל הדרישות שנקבעו בהוראות החוק ובהלכה הפסוקה. תאריך חתימת זיכרון הדברים הוא מיום 17/2/22. בסעיף 4 לזיכרון הדברים נרשם כי ביום 6/12/21 המבקשת יחד עם מר מ.ק. ביקרו את המנוח בבית חולים הסעודי וכי במעמד זה הוא ביקש שעזבונו יעבור למנוחה לאחר מותו. העד הנוסף מר נ.ק. מסר בסעיף 5 לזיכרון הדברים כי הוא הכיר את המנוח שנים רבות, וכי ביום 11/12/21 ביקר את המנוח בבית חולים הסעודי ב-***, וכי המנוח הרגיש שהוא מתקרב למותו, וביקש כי עזבונו יעברו לשכנה המנוחה אותה הוא מכיר. יש לציין, כי בזיכרון הדברים אין שום אמירה או הצהרה מטעם העד השני מר מ.ק.. זיכרון הדברים חתום ע"י המנוחה ושני העדים.

     

48. זיכרון הדברים אומנם חתום על ידי שני עדים, שטוענים כי ישבו עם המנוח ושמעו ממנו מה הוא רוצה לצוות לאחר מותו, בהיותו שכיב מרע, אולם נפלו בו מספר פגמים מהותיים וסתירות רבות. המנוחה אשר כאמור חתמה על תצהיר עדות ראשית, מסרה בתצהירה כי המנוח אמר לשני העדים כי הוא מתכוון לרשום את דירתו על שמה. חרף זאת סוגיית הדירה שבבעלותו של המנוח לא היה לה כל זכר לא בזיכרון הדברים וגם לא בתצהירי עדות הראשית שהוגשו מטעם שני העדים. המנוחה וגם העד מר נ.ק. מציינים בזיכרון הדברים כי המנוח רצה להוריש לה את כל עיזבונו ואין התייחסות כלל וכלל לדירה. גם שני העדים הצהירו בתצהירים כי המנוח רצה להשאיר את עזבונו למנוחה ואין כל זכר לדירה.

     

49. עוד יש לציין ולהדגיש, כי משמיעת העדים עלה כי זיכרון הדברים נערך ע"י עו"ד רובין ב"כ של המנוחה והמבקשת. עוד גם עלה, כי שני העדים לא נכחו באותו מעמד על חתימת זיכרון הדברים וכל אחד חתם בהזדמנות אחרת. גם הניסוח של זיכרון הדברים אינו כולל אמירות ישירות של המנוח והוא מנוסח בצורה כללית וללא כל פירוט. זיכרון הדברים אינו כולל אמירות מפורשות של המצווה ובכך הוא אינו עונה על דרישות החוק וההוראות שנקבעו בהלכה הפסוקה.

     

50. הוראת סעיף 23 לחוק הירושה מחייבת עריכתו של זיכרון דברים ע"י שני עדים, שלכאורה שמעו את המנוח. עפ"י הוראות הסעיף, דברי המצווה יירשמו בזיכרון דברים אשר יופקד אצל רשם הירושה, מוקדם ככל האפשר. הדבר נועד להביא לכך שדברי המצווה יגובשו ויישמרו, בצורה מוחשית, כשהם עדיין טריים בזיכרונם של העדים ויימסרו לידי גורם מוסמך. במקרה שבפני הצוואה הנטענת נערכה במספר תאריכים ולא בתאריך אחד, והם 6/12/21, 11/12/21 ו- 13/12/21 כאשר זיכרון הדברים נערך רק ביום 17/2/22.

     

51. לא עלה בידי המבקשת ליתן כל הסבר המניח את הדעת לעניין השיהוי בעריכת זיכרון הדברים. כמו כן לא הובאה מטעם המבקשת שום ראייה לכך כי זיכרון הדברים הופקד אצל הרשם לענייני ירושה, חרף הטענה כי זיכרון הדברים אכן הופקד. זיכרון הדברים הוצג רק עם הגשת הבקשה לקיום הצוואה הנטענת, ואף אם ביהמ"ש היה מקבל את טענת המבקשת לפיה זיכרון הדברים הופקד ביום 9/3/22, לא הוברר כדבעי למה זיכרון הדברים הופקד רק בתאריך זה ולא בסמוך לקיומה של הצוואה הנטענת. אי עריכת זיכרון הדברים בסמוך לצוואה הנטענת ואי הפקדת זיכרון הדברים אצל הרשם לענייני ירושה בסמוך לעריכת הצוואה מהווים פגם מהותי שלא ניתן לריפוי בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק הירושה.

     

52. תכליתו של זיכרון הדברים נועד לתעד, בהקדם האפשרי ובסמוך לקיומה של הצוואה הנטענת, את דברי המצווה בצורה מדוייקת, באמינות ובשלמות על מנת להיווכח אם אכן עסקינן בצוואה מדוייקת אותטתית ואמינה ואשר משקפת את רצונו של המצווה ומוכיחה כי אכן הייתה גמירות דעת. במקרה שבפני לא שוכנעתי, כי הייתה גמירת דעת שקולה ומוחלטת של המנוח לערוך את הצוואה, אלא שבמקרה דנן, מתעורר ספק באמתותה של הצוואה הנטענת, זאת משלא הוכח, ברמה הנדרשת ובהתאם להלכה הפסוקה, שהמנוח אכן גמר אומר לצוות את כל עיזבונו למנוחה. כמו כן הוכח, כי בשל בעיות רפואיות ובפרט בעיות קוגניטיביות לא היה ביכולתו של המנוח לערוך צוואה או להבין את טיבה כפי שקבע המומחה.

     

53. ובנוסף לכל האמור לעיל גם עדויות שני העדים לא היו אמינות, אינן עקביות ואף היו בהן סתירות ואינן תואמות את המסמכים הרפואיים אודות מצבו של המנוח בתקופה הרלוונטית וכן אינן מתיישבות עם קביעתו החד משמעית של המומחה הרפואי.

     

54. העד מר נ.ק. העיד כי הוא היה חבר טוב של המנוח והיה בקשר רצוף איתו וזאת בתקופת עבודתו כמאבטח בסופר ב-***. חרף האמור לעיל העד מסר כי הוא הפסיק את עבודתו בסופר בשנת 2016 , קרי 5 שנים בטרם נערכה הצוואה הנטענת. העד לא יכל להסביר איזה קשר היה לו עם המנוח מאז סיים את עבודתו כאמבטח בסופר וכיצד נשמר הקשר בינו לבין המנוח ותשובתיו בעניין זה לא היו ברורות והיו בהן הרבה סתירות.

     

    ראה עדותו בעמוד 2 לפרוטוקול הדיון מיום 2/7/25.

     

55. העד גם הוסיף כי היה מתקשר למנוח טלפונית, אולם כשנשאל על שיחות הטלפון ונתבקש להציג את מספרו ושמו של המנוח בנייד, לא יכל לעשות כן ולא הציג שום שיחה או רישום של שיחה. כמו כן, העיד העד כי היו לו טיולים עם המנוח וביקר אותו מספר רב של פעמים בביתו והיו לו תמונות, טענות שלא היה להם כל זכר בתצהיר עדות הראשית שהוגש מטעמו, ובנוסף לא עלה בידי העד להציג ולו תמונה אחת עם המנוח. גם התיאור שנתן לביתו של המנוח לא תאם את התמונות שהוגשו לתיק מתוך דירתו של המנוח.

     

56. העד גם העיד כי הוא ביקר את המנוח ביום 30/10/21 עת שהה המנוח בבית חולים ב-*** ובמועד זה המנוח אמר לו שהוא מתכוון להוריש את עיזבונו למנוחה. העד גם מסר, כי המנוח שתה מים שהביא לו ולא הייתה לו כל בעיה רפואית, אולם מהמסמכים הרפואיים שהוצגו עולה כי בתקופה הרלוונטית המנוח קיבל מזון דרך זונדה דבר שמעיד כי המנוח לא יכל לשתות דרך הפה וזאת בניגוד מוחלט למה שטען העד. העד גם לא ידע, חרף הקשר הרצוף והטוב שהיה לו עם המנוח, על אשפוז קודם שהיה למנוח בבית חולים ב-*** שהיה למשך 10 ימים בעקבות נפילה קשה שהייתה לו.

     

    ראה עדותו בעמוד 17 לפרוטקול הדיון מיום 2/7/25.

57. גם עדותו של העד הנוסף מר מ.ק. הייתה רצופה סתירות ועדותו לא הייתה ישירה, קוהרנטית ועקבית. עד זה לא הכיר את המנוח כלל וכלל והוא התלווה למנוחה עת ביקרה את המנוח וביקשה ממנו להצטרף אליה. עד זה אף לא מסר כלום בזיכרון הדברים שנערך והוא רק חתם עליו ואף לא ביחד עם העד הנוסף מר נ.ק.. עד זה הגיע באקראי למנוח ואך ורק לאור בקשתה של המנוחה. גם עד זה לא מסר בצורה ברורה ומדויקת מה מסר לו המנוח, אלא רק שהוא רצה שהעזבון שלו יעבור לשכנה המנוחה. עוד יש לציין, כי בזיכרון הדברים צויין הביקור שלו רק ביום 6/12/21 ולא היה כל זכר לביקור הנוסף שערך ביום 13/12/21. המנוחה בעצמה בתצהיר עדות הראשית שהוגש מטעמה לא מציינת כי העד ביקר את המנוח ביום 13/12/21, אלא רק רושמת שהוא ערך צוואה ביום 13/12/21.

     

58. לאור כל האמור לעיל, בית המשפט קובע כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה הכבד המוטל עליה לקיום צוואת שכיב מרע. המסקנה העיקרית והמכרעת היא כי המנוח, לא היה כשיר מבחינה מנטלית וקוגניטיבית לערוך צוואה במועדים הרלוונטיים, וזאת בהתבסס על חוות דעתו המקצועית והחד משמעית של המומחה הרפואי, אשר לא נסתרה. כמו כן, הצוואה הנטענת לוקה בפגמים מהותיים ופורמליים רבים כפי שפורט לעיל, פגמים אלו, יחד עם הסתירות בעדויות, מונעים מבית המשפט להשתכנע באמיתות הצוואה, ועל כן התוצאה המתבקשת והמחייבת בנסיבות המקרה הינה דחיית בקשת המבקשת למתן צו קיום צוואה, שכן הפגמים המהותיים אינם ניתנים לריפוי מכוח סעיף 25 לחוק הירושה.

     

59. לא נעלמה מעיני טענת המבקשת כי המשיב יוצג על ידי בנו ולא הוגש לתיק יפוי כוח כנדרש וכדין אשר מאפשר לב"כ לייצגו. טענה זו של המבקשת מצאתי לדחות שכן ב"כ המשיב הגיש לתיק יפוי כוח אליו צורף מכתב של בנו של המשיב בו נכתב כי המשיב מבקש שב"כ ייצג אותו בהליך, ובנוסף המציא ב"כ המשיב יפוי כוח חתום ע"י המשיב בעצמו. כמו כן, בנו של המשיב נכח בדיון ההוכחות ואישר כי ייצוגו של ב"כ המשיב, ולמעלה מן הצורך היעדרתו של המשיב מההליך לא גרמה למבקשת כל נזק, שכן לא הוגשה שום בקשה מטעמה לחייבו להתייצב לדיונים ולא כל בקשה לחקירתו.

    סוף דבר:

     

60. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית בקשתה של המבקשת למתן צו קיום צוואת שכיב מרע, ומקבל את התנגדות המשיב לקיום הצוואה.

     

61. מאחר ודחיתי את הבקשה לקיום צוואת המנוח, אני מקבל את בקשת המשיב למתן צו ירושה עבור עזבון המנוח.

     

62. צו ירושה יינתן בנפרד.

     

63. לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 מהיום, וככל שלא ישולם תוך פרק הזמן שנקבע לעיל, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פס"ד זה ועד התשלום המלא בפועל.

     

64. המזכירות תעביר פס"ד זה לצדדים ותסגור את שני התיקים שבכותרת.

    ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, ט"ו אב תשפ"ו, 29 יולי 2026, בהעדר הצדדים.