פס"ד בבקשה לקיום צוואה והתנגדות לה

לפני שתי תובענות בעניין עזבון המנוחה ז' ע' ז"ל, אשר נפטרה לבית עולמה ביום 2014.--.--: בקשה לקיום צוואת המנוחה (ת"ע 45637-01-21) והתנגדות לה (ת"ע 36432-07-23).  רקע עובדתי ודיוני: 

1. התובע והנתבע 1 (להלן ולמען הנוחות: "המשיב" ו-"המתנגד", בהתאמה) הם אחים, בניה של המנוחה ז' ע' ז"ל (להלן ולעיל: "המנוחה"), אשר הלכה לבית עולמה ביום 2014.--.-- במועד פטירתה הייתה המנוחה, אלמנה בת 96 שנים, והותירה אחריה 10 ילדים.

    

2. ביום 27.5.1996, ערכה המנוחה צוואה בפני עדים (להלן "הצוואה"), אשר נערכה על ידי עוה"ד שלמה עמיאור (להלן גם: "עורך הצוואה").

    

3. בצוואתה הורישה המנוחה את מלוא זכויותיה מכל סוג שהוא, למשיב. למען הסדר הטוב יצוין, כי שמו של המשיב "ד'" וכי הוא מכונה גם בשם "א'".

    

4. בתמצית ייאמר, כי בעניין עיזבונה של המנוחה נוהלו מספר הליכים. תחילה, הוגשה על ידי המתנגד בקשה למתן צו ירושה לרשם לענייני ירושה בבאר שבע (להלן: "הרשם"). ביום 7.3.2018 ניתן צו ירושה אחר המנוחה, על פיו ירשו את המנוחה עשרת ילדיה, וביניהם המתנגד והמשיב, בחלקים שווים.

    

5. לאחר מכן, ביום 25.8.2020, הגיש המשיב לרשם, בקשה לקיום צוואת המנוחה ובעקבותיה, ביום 2.11.2020, בקשה לביטול צו הירושה מיום 7.3.2018 על פי סעיף 72 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. הרשם נעתר לבקשה זו בהחלטתו מיום 24.12.2020, והורה על ביטול צו הירושה. המתנגד מנגד, עתר לביטול החלטה זו של הרשם, ובהחלטה מיום 24.1.2021 הורה הרשם על העברת ההתדיינות לבית משפט זה.

    

6. עתירת המתנגד לביטול החלטת הרשם בעניין ביטול צו הירושה נדונה לפני (ת"ע 45715-01-21), וביום 25.6.2023 ניתן פסק דין הדוחה את עתירת המתנגד וקובע שהחלטת הרשם מיום 24.12.2020 בגדרה בוטל צו הירושה, תיוותר על כנה. ערעור שהגיד המתנגד על פסק דין זה – נדחה (עמ"ש 52683-09-23) וכך, נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (בע"מ 8786/23).

    

7. לצד עתירתו לביטול החלטת הרשם בדבר ביטול צו הירושה, הגיש המתנגד התנגדות לבקשה למתן צו קיום הצוואה שהוגשה על ידי המשיב (ת"ע 45867-01-21 ות"ע 45637-01-21). בירורן של תובענות אלו עוכב על פי החלטתו של המותב הקודם, כב' השופט בן שלו, וזאת עד להכרעה בתובענה לביטול החלטת הרשם בדבר ביטול צו הירושה.

    

8. כפועל יוצא, לאחר מתן פסק הדין לעיל, עתר המתנגד לחידוש ההליכים שעוכבו כמפורט לעיל ובהחלטה מיום 6.7.2023 הוריתי על חידושם של ההליכים, במסגרת התובענות שבכותרת.

    

9. ב"כ היועצת המשפטית לממשלה הודיע, כי אין הוא מתערב בהליכים שבכותרת.

    

10. ביום 28.11.2023 התקיימה ישיבת קדם משפט, במסגרתה נעתרתי לבקשת המתנגד לתיקון כתב ההתנגדות. לאחר הגשת כתב התנגדות מתוקן וכתב תשובה מתוקן, נקבע ההליך לשם שמיעת הראיות.

     

11. למען שלמות התמונה יצוין, כי ביני לביני, עתר המתנגד בבקשה להזמנת עדים, בגדרה עורר שאלת סדר הבאת הראיות ואופן חקירת העדים. המתנגד עתר לחקירת עד קיום הצוואה, מר אמ' נת' (עד אשר הוזמן מטעמו), בחקירה נגדית תחת חקירה ראשית, בטענה כי מדובר בעד המזוהה עם בעל הדין שכנגד, ובנוסף ביקש להורות כי המשיב יפתח בהבאת הראיות וזאת לנוכח פגמים צורניים שנפלו, לטענתו, בצוואה. הבקשה נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 20.10.2024. בקשת רשות ערעור שהוגשה מטעם המתנגד נמחקה לבקשתו, לאחר שהבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה על ידי ערכאת הערעור (רמ"ש 58198-10-24).

     

12. ביום 5.11.2024, התקיים דיון שמיעת ההוכחות הראשון, במסגרתו נחקרו המתנגד ואחד מעדי הקיום לצוואה - מר נת' אמ' - וכן המשיב והעדים מטעמו: עורך הצוואה עוה"ד שלמה עמיאור; אחיהם של הצדדים, מר מ' (מ') ע' ומר ש' ע' וכן, שכנתה של המנוחה, גב' ט' ח'. יצוין, כי לדיון זומן, מטעמו של המתנגד, מר נ' ע' ואולם, הלה לא התייצב לדיון ולא עלה בידי המתנגד ובא כוחו לאתרו. למחרת הדיון, הוגשה הבהרה מטעם המתנגד, לפיה העד לא התייצב לדיון בשל מצבו הרפואי. כן יצוין, כי לדיון זומנו עדים נוספים מטעם המשיב, אך מטעמי יעילות ולאור העדויות שנשמעו, ויתרה ב"כ המשיב על עדותם.

     

13. בהינתן הנסיבות שנוצרו, ביום 5.12.2024, התקיים דיון הוכחות נוסף במהלכו נחקר מר נ' ע'. בתום הדיון ניתנה הוראה בדבר הגשת סיכומים בכתב והצדדים פעלו בהתאם לכך.

     

     

    טענות הצדדים

    תמצית טיעוני ההתנגדות

     

14. המנוחה הייתה דוברת רק את השפה הערבית–טוניסאית (להלן ולמען הנוחות: "טוניסאית") ולא שלטה בשפה העברית, השפה שבה נערכה הצוואה, לרבות קרוא וכתוב. משכך, דינה של הצוואה להיפסל מאחר שלא התקיימו בענייננו התנאים הדרושים ביחס למצווה שאיננו מסוגל לקרוא את הצוואה ובתוך כך, תוכנה של הצוואה לא הובא לידיעת המנוחה טרם חתימתה על ידי אדם המהימן עליה וכן, לא ניתן לכך ביטוי ברישום מתאים על גבי הצוואה.

     

15. הצוואה לא תורגמה לשפתה של המנוחה – ומדובר בפגם מהותי שיש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה למשיב, להוכיח כי חרף האמור המנוחה הבינה את הוראותיה של הצוואה. אמנם בסיפא לצוואה נכתב: "צוואה זו הוסברה לה בשפתה ובעברית" ואולם, שני עדי הקיום לצוואה, אינם דוברי השפה הטוניסאית ומכאן מתפרש, כי תוכן הצוואה לא הוסבר למנוחה והיא לא הבינה את משמעות הצוואה ואת תוצאותיה.

     

    בעניין זה מוסיף המתנגד, כי אף אם המנוחה הבינה מילים בודדות בעברית, הרי שהיא לא הבינה מושגים משפטיים הכלולים בצוואה, אשר חלה חובה לתרגמם למנוחה לשפה הטוניסאית ולהסביר לה פירושם.

     

16. בצוואה נפלו פגמים צורניים אשר גם בעטיים יש להעביר נטל ההוכחה על המשיב: בצוואה לא צוין מספר זהותו של הזוכה; שמו של עד הקיום הינו "עמ' נפ'" בעוד שבצוואה נרשם רק "אמ' נת'"; חתימתו של עד הקיום על גבי הצוואה שונה מהותית מחתימתו "האמיתית"; הצוואה נכתבה בלשון זכר; המנוחה חתמה רק על הדף הראשון לצוואה.

     

17. משעה שעד הקיום, אמ' נת', אינו זוכר את מעמד עריכת הצוואה, הרי שמתפרש, כי המנוחה לא הביאה את צוואתה בפני שני עדים כמתחייב על פי הוראות הדין.

     

18. בסיכומיו הוסיף המתנגד וטען, כי חרף עדותו של עורך הצוואה לפיה רשם את תוכן הצוואה והוראותיה לפי רצון המנוחה וחרף כך שהמנוחה לא ביקשה מינוי מנהל עיזבון, הרי שבצוואה נרשמה הוראה בקשר עם מינוי מנהל עיזבון והמוציא לפועל של הצוואה, באופן המלמד על כך שהצוואה אינה משקפת את רצון המנוחה.

     

19. הצוואה נערכה תחת איום והשפעה בלתי הוגנת. נטען, כי במועד עריכת הצוואה (בשנת 1996), המשיב התגורר לבדו עם המנוחה בביתה, נהג לצרוך סמים ואיים על המנוחה שתמסור לו את כספה לצורך רכישת סמים; כי המשיב התנהג כלפי המנוחה בגסות רוח ונקט נגדה באלימות פיזית ומילולית; כי הצוואה מנוגדת לשכל הישר וכי המנוחה ערכה את צוואתה לטובת המשיב, אך מאחר שהייתה נתונה למרותו וחששה ממנו ומאיומיו.

     

    תמצית טיעוני התשובה להתנגדות

     

20. המנוחה דיברה עברית ולא עלה כל צורך בתרגום לשפה הטוניסאית. עורך הצוואה הסביר למנוחה את הוראות הצוואה, אשר נערכו לבקשתה ובהתאם לרצונה ווידא שהמנוחה הבינה את הוראותיה.

     

21. המנוחה נכנסה בגפה ובאופן עצמאי למשרדו של עורך הצוואה וביקשה ממנו כי יערוך לה צוואה והבהירה רצונה, באופן המצביע על כך כי עורך הצוואה מהימן עליה לערוך את צוואתה.

     

22. בצוואה לא נפלו פגמים צורניים כנטען על ידי המתנגד. כך, שמו של העד "נפ'" ובכינויו "נת'" אינו פגם צורני וחתימתו על גבי הצוואה, הינה מקורית ואושרה על ידו כחתימתו, אף אם זו השתנתה במרוצת השנים. מעבר לכך, טעויות סופר מסוג של לשון זכר במקום לשון נקבה, אינן עולות לכדי פגם שיש בו כדי לפגוע במהות הצוואה.

     

23. אף אם אחד מעדי קיום הצוואה אינו זוכר את פרטי מעמד עריכת הצוואה, אין בכך כדי לאיין את העובדה שהמנוחה חתמה על הצוואה בפני שני עדים ולא ניתן ללמוד מכך כי המנוחה לא הביאה את צוואתה בפני שני עדים, כשיטת המתנגד. לטענת המשיב, עד קיום הצוואה אינו מחויב לזכור סיטואציה קצרה ואגבית, שארעה לפני קרוב ל-30 שנים והעיקר הוא, שהעד אישר את חתימתו על גבי הצוואה וכי בצוואה צוין, כי המנוחה הצהירה לפניו כי זוהי צוואתה.

     

24. המשיב מכחיש הטענות להשפעה בלתי הוגנת, אונס ו/או כפייה על המנוחה ומעורבות בעריכת הצוואה וטוען כי מדובר בטענות בעלות אופי רכילותי גרידא אשר לא הוכחו ולו בראשית הראייה.

     

25. אין מקום להתחקות אחר הגיונה של הצוואה. למנוחה רצון חופשי לנהוג ברכושה כרצונה ובתוך כך לצוותו לאחד מילדיה, כבמקרים רבים אחרים.

     

26. הנה כי כן, אלו הן השאלות הדורשות הכרעה בענייננו:

    • האם המנוחה ידעה את השפה העברית?;

    • האם המנוחה הביאה צוואתה בפני שני עדים?;

    • האם נפלו בצוואה פגמים צורניים שיש בהם כדי להעביר את נטל ההוכחה?;

    • האם עשיית הצוואה היא תוצאה של "איומים, יחסי מרות והשפעה בלתי הוגנת" על המנוחה, אשר יש בה כדי להוביל לפסלות הצוואה?.

       

      דיון והכרעה

       

27. עיקרון העל בדיני הצוואות הוא כיבוד רצון המת (ע"א 896/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1) 98 (1977)). זכות הפרט לפעול כאוות נפשו בנכסיו לאחר פטירתו, גם תוך הדרת יורשיו על פי דין מזכויותיהם כיורשים, הפכה לזכות חוקתית וחוסה תחת צלו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, פ"ד נג(3)97)).

     

28. הואיל שבעת בחינת צוואה, התכלית העומדת לנגד עיניו של בית המשפט היא הגשמת רצון המצווה, ככלל, יש להעדיף קיום צוואה על ביטולה ובלבד שהצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי של המצווה, תוך שעל הטוען אחרת מוטל נטל כבד להוכחת טיעוניו (ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22 (1993); בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, מיום 5.7.2012)).

     

29. סעיף 18 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), קובע כי צוואה תיעשה באחת מארבע הדרכים הקבועות בו. לגבי כל אחת מארבע הדרכים לעשיית צוואה מפרט חוק הירושה את הדרישות הצורניות (סעיפים 19, 20, 22 ו-23 לחוק הירושה).

     

30. בסעיף 20 לחוק הירושה, שעניינו צוואה בעדים, כבנדוננו, נקבע לאמור: "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

     

31. מעיון בצוואה עולה, כי מדובר בצוואה קצרה ופשוטה, הכוללת הוראות בודדות, מנוסחת באופן סטנדרטי, בסיסי וברור, לפיה המנוחה מצווה את כל עיזבונה שיישאר לאחר מותה, מכל סוג שהוא, למשיב.

     

    נבחן להלן את טענות המתנגד, כנגד הצוואה:

     

    האם המנוחה ידעה את השפה העברית?

     

32. כאמור, הצדדים חלוקים ביחס לידיעת המנוחה את השפה העברית – השפה בה נערכה הצוואה. לטענת המתנגד, המנוחה דיברה והבינה רק את השפה הטוניסאית באופן המקים חובה על העדים לתרגם למנוחה את הצוואה לשפה זו. כמו כן, הואיל שהעדים אינם דוברי טוניסאית, לא היה בידם להעיד, כי תוכן הצוואה משקף את רצונה. מנגד, המשיב טוען, כי המנוחה שלטה בשפה העברית והבינה היטב טיבו של המסמך עליו חתמה, המהווה צוואתה ומשקף את רצונה.

     

33. יאמר מיד, כי מכלל העדויות והראיות שהונחו לפני, השתכנעתי, כי המנוחה דיברה והבינה את השפה העברית, וודאי באופן מספק לשם עריכת הצוואה, והבנתה את הוראותיה וחתימה עליה.

     

34. מעדויות המשיב ואחיהם של הצדדים, מר מ' ע' ומר ש' ע' (להלן ולמען הנוחות: "מ'" ו"ש'"), שהעידו מטעמו, עולה, כי המנוחה דיברה עם נכדיה בעברית וכי נכדיה (ילדיהם של העדים) אינם דוברי השפה הטוניסאית. האח מ' הדגיש, כי שמע במו אוזניו את ילדיו משוחחים עם המנוחה בעברית וכי גם אשתו (היום גרושתו) הייתה משוחחת עם המנוחה בעברית (ר' עמ' 52, ש' 22-35; עמ' 54, ש' 17-21; עמ' 60, ש' 7-11 לפרוטוקול דיון ההוכחות מיום 5.11.2024 (להלן: "הפרוטוקול")). האח ש' הוסיף, כי ילדיו "גדלו" אצל המנוחה וכי היא שוחחה איתם בעברית (עמ' 68, ש' 17-21 לפרוטוקול). עוד העידו בעניין הזה האחים מ' וש', כי המנוחה שוחחה בעברית גם עם העובדת הזרה שהייתה לה בשנותיה האחרונות (עמ' 56, ש' 6-7 ועמ' 73, ש' 32-35 לפרוטוקול).

     

35. כשנשאל האח מ' בחקירתו הנגדית "איזה מילים אמא שלך ידעה בעברית?", הוא השיב: "את כל המילים היא ידעה בעברית" ובהמשך: "לא במהירות שלך ולא בסגנון שלך אבל אמא שלי דיברה עברית טוב מאוד" (עמ' 60, ש' 12-15 לפרוטוקול). כשנשאל האח ש' בחקירתו הנגדית האם המנוחה דיברה "עברית שוטפת או כמה מילים", השיב: "מה זה כמה מילים? כשאתה דיברת איתה או אני דיברתי איתה או נכדים דיברו איתה היא הבינה יפה מאוד מה שמדברים. והם הבינו מה היא מדברת." (עמ' 73, ש' 28-31 לפרוטוקול). כך גם, בהמשך חקירתו הנגדית, שלל האח ש' את האפשרות כי היה מלווה את המנוחה מדי פעם לסידורים כאלה ואחרים, מאחר שלא שלטה בעברית והבהיר, כי היה נוהג ללוות אותה רק מאחר שהיה ברשותו רכב (עמ' 73, ש' 1-3 לפרוטוקול).

     

36. כמו כן, כשנשאל האח מ' האם המנוחה יכלה לומר "אני רוצה לתת את הכל לד' (למשיב – ש.כ)", הוא השיב: "בוודאי" וכי המנוחה אמרה זאת גם לו (עמ' 56, ש' 10-13 לפרוטוקול).

     

    גם האח ש' אישר בחקירתו, כי המנוחה יכלה לומר, במילים פשוטות, שהיא רוצה "לתת את כל מה שיש לה" למשיב (עמ' 71, ש' 19-24 לפרוטוקול). בנוסף, כשנשאל האח ש' בחקירתו הנגדית אם המנוחה הייתה מבינה את כל הכתוב בצוואה אם היו מקריאים לה אותה בעברית, הוא השיב בחיוב (עמ' 82, ש' 19-28 לפרוטוקול).

     

37. האחים ש' ומ', בניה של המנוחה, העידו באופן מהימן, עקבי, אותנטי ושלא משתמע לשני פנים, כי המנוחה שלטה בשפה העברית. זאת חרף כך, שעל פניו, קבלת עמדת המשיב אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס האישי שלהם, אלא ההיפך מכך – שהרי קבלת ההתנגדות משמעה כי יקבלו חלקם בירושה על פי דין, כפי עתירת המתנגד.

     

38. לכך מצטרפת עדותה של הגב' ט' ח', שכנתה של המנוחה, אשר הבהירה באופן חד משמעי ונחרץ, כי המנוחה הבינה ודיברה עברית. גב' ח' העידה, כי היא הכירה את המנוחה משנת 1976, כי השתיים התגוררו בסמיכות כשכביש מפריד בין בתיהן ונהגו להתראות מדי יום. גב' ח' העידה, כי השתיים שוחחו ביניהן בעברית, אף שהמנוחה ידעה ערבית: "היא ידעה ערבית אבל בעברית אנחנו דיברנו". כך, כשנשאלה האם היא מסכימה עם המתנגד שהמנוחה לא הבינה עברית ולא דיברה עברית, היא השיבה בשלילה; וכשנשאלה "אם ז' היתה מגיעה לעו"ד ואומרת לו אני רוצה לעשות צוואה וכל מה שיש לי אני רוצה לתת לא'. היא יכלה להגיד משפט כזה?" השיבה: "בטח היא יכלה. היא נסעה באוטובוס, היא הלכה למכולת, היא הלכה למועדון...קניות לבד...היא הלכה ל(עיר נ') לקנות. כן" (עמ' 88, ש' 31 – עמ' 89, ש' 13 לפרוטוקול; ר' גם עדותה בעניין זה בעמ' 90, ש' 32-35 לפרוטוקול).

     

39. עוד העידה גב' ח', כי בתחילת שנות התשעים, המנוחה טיפלה בבנה, מגיל שלושה חודשים ועד לגיל שלוש שנים, מדי יום משעות הבוקר ועד שעות אחר הצהריים, וכי המנוחה הייתה משוחחת איתו בעברית – "היא דיברה אתו עברית. עברית". (עמ' 89, ש' 31- עמ' 90, ש' 8; עמ' 94, ש' 29 – עמ' 95, ש' 20 לפרוטוקול).

     

40. אף כשניסה בא כוח המתנגד, פעם אחר פעם, לאתגר בשאלותיו את גב' ח', ביחס לשפה בה שוחחה עם המנוחה, עדותה של גב' ח' נותרה עקבית וסדורה, לפיה המנוחה הבינה ודיברה עברית:

     

    "ש. את היית מדברת עם המנוחה רק בטוניסאית נכון?

    ת. אנחנו דיברנו עברית ולפעמים קורה, גם עכשיו אני מדברת ערבית קורה.

    ש. איתה, עם המנוחה.

    ת. עברית היא דיברה איתי.

    ש. עברית ככה כמו שאנחנו מדברים?

    ת. כן.

    ש. כן?

    ת. כן, היא דיברה. " (עמ' 91, ש' 16-23 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור, ש.כ.)

     

41. עדותה של גב' ח' נמצאה אמינה ומהימנה בעיניי. גב' ח' היא עדה אובייקטיבית, אשר אין לה כל עניין בתוצאות ההליך; עדותה נמסרה באופן סדור וקוהרנטי, ומצאתי לקבל עדותה במלואה.

     

42. גם עוה"ד עמיאור, עורך הצוואה, ששימש כעד לחתימת המנוחה על הצוואה, אשר עדותו נמצאה מהימנה עליי, העיד כי על פי התרשמותו המנוחה שלטה בשפה העברית, הבינה היטב את תוכן צוואתה וכי לא היה כל צורך בתרגומה לשפה הטוניסאית.

     

43. כך, במענה לשאלת בית המשפט האם המנוחה דיברה עמו בעברית, השיב: "היא דיברה אתי עברית, אני אומר עוד משהו היא דיברה עברית אני הסברתי לה בעברית היא הבינה בעברית היא שאלה בעברית ועניתי לה בעברית כל השיח שלנו התנהל בעברית..." (עמ' 103, ש' 2-4 לפרוטוקול; ראו גם עמ' 102, ש' 15 ו-36 לפרוטוקול). עוד העיד עוה"ד עמיאור בחקירתו הנגדית:

    "ש. והיא (המנוחה – ש.כ) אמרה לך שהיא יודעת רק את השפה הטוניסאית?

    ת. לא.

    ש. לא?

    ת. לא. מאיפה אתה יודע מה היא אמרה לי?

    ש. כי אני יודע שהיא דיברה רק בטוניסאית.

    ת. מה פתאום? היא דיברה עברית אדוני, היא דיברה עברית.

    ש. איזה עברית?

    ת. עברית כמו שאתה ואני מדברים.

    ש. כמו שאנחנו מדברים כן? שוטפת קולחת?

    ת. כן. כן. בדיוק. הגברת נמצאת בארץ מ- 1947.

    [...]

    ת. מ- 1947 והיא באה אלי ב- 96' אז היא לא ידעה עברית? נו באמת." (עמ' 126 ש' 30 – עמ' 127, ש' 8 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור, ש.כ).

     

44. עוד העיד עוה"ד עמיאור, כי המנוחה הגיעה למשרדו באופן עצמאי (ממילא לא הוכח אחרת), וכי המנוחה שילמה לבדה עבור שכר טרחתו בגין הכנת הצוואה (עמ' 107, ש' 27-36 ועמ' 108, ש' 19-31 לפרוטוקול). במהלך עדותו, הציג עוה"ד עמיאור העתק מהקבלה המקורית לפיה המנוחה שילמה לו סכום של 300 ₪ ביום 27.5.1996, במועד עריכת הצוואה (מוצג נת/1).

     

45. צוואת המנוחה כתובה בלשון פשוטה ובסיסית ביותר, לפיה המנוחה מורישה את כל רכושה לאחד מילדיה – המשיב. הצוואה אינה כוללת הוראות מורכבות או התפלפלות משפטית ומושגית כזו או אחרת. מעדויות קרוביה של המנוחה ועדותו של עוה"ד עמיאור כפי שהובאו לפני כמפורט לעיל, נעלה מספק בעיני, כי המנוחה אכן הבינה את תוכן הצוואה עליה חתמה, וכן את משמעותה ואת תוצאותיה.

     

46. לא מצאתי לקבל טענת המתנגד, כי אף אם המנוחה הבינה מילים בודדות בעברית, לא היה די בהקראת הצוואה מאחר שהיא כוללת מושגים משפטיים שללא תרגומם לשפה הטוניסאית, המנוחה לא יכלה להבינם, וביניהם: מנהל עיזבוני", "מוציא לפועל של צוואתי", "אונס", "כפייה", "השפעה בלתי הוגנת" ו"שני עדים כשרים". ברי, כי אם היה נדרש מכל הדיוט שעורך צוואה להכיר את המושגים הללו לאשורם, אזי היתה נמנעת מחלקים גדולים מהציבור האפשרות לערוך צוואה.

     

    למעשה, אף אם עורך הצוואה היה מתרגם למצווה את המושגים הללו לשפה הטוניסאית, בתרגום מילולי, כעמדת המתנגד, הרי שספק של ממש האם היה בכוחה או ביכולתה של המצווה להבינם כדבעי ולהבין משמעותם המשפטית.

     

    בעניין זה, העיד האח ש', שהינו אדם משכיל ומלומד, כי: "גם אם תשאל אותי עכשיו מה זה ואני אדם לא טיפש אני לא יכול להגיד לך בדיוק מה זה מנהל עזבוני...אני הייתי מורה, אני הייתי מנהל בית ספר, אני הייתי מפקח בבית ספר...ואני אומר לך שאם היו אומרים לי מנהל עיזבוני בלי להסביר לי מה זה אני לא יכולתי להגיד לך מה זה בדיוק" (עמ' 83, ש' 13-21 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור, ש.כ.).

     

47. בנדוננו, השתכנעתי, כי עוה"ד עמיאור, עורך הצוואה, הסביר למנוחה את הוראות הצוואה וכי המנוחה חתמה על הצוואה לאחר שהבינה את תוכנה ואת משמעותה. בעניין זה העיד עוה"ד עמיאור, ועדותו נמצאה מהימנה עלי, כי הסביר למנוחה את המונחים המשפטים הכלולים בצוואה בלשון פשוטה ובהירה, "בשפת יום יום" (עמ' 104, ש' 17-16 לפרוט'), כדלקמן:

     

    "ש: בוא תסביר לי עכשיו איך אתה מסביר לה בעברית את המילים הללו שכתובות בצוואה.

    ת : אני לא הבנתי את השאלה , מה להסביר לה בעברית ? זה עברית .

    ש: זה עברית מנהל עזבוני זה מושג משפטי .

    ת : כן.

    ש : איך אתה מסביר לה אותו ?

    ת : אני מסביר לה זה אותו אחד שמטפל בצוואה הוא זה שיעשה 1 , 2 , 3 , 4 .

    ש : כן .

    ת : פשוט מאוד" . (עמ' 119, ש' 35-27 לפרוטוקול).

     

    ובהמשך:

    "ש: תגיד לי, איך אתה הסברת לה מה זה אונס, כפיה, השפעה בלתי הוגנת, שני עדים כשרים?

    ת:אני אסביר לך.

    ש: רק רגע, צוואה, מיטלטלין, מקרקעין, מושגים משפטיים תסכים אתי איך אתה הסברת לה אותם?

    ת:אני לא צריך להסביר מושגים משפטיים אני מסביר את העקרון. והעקרון הוא השאלה שלי הראשונה היא האם מישהו הכריח אותך, האם מישהו כופה עליך הכריח אותך לעשות את הצוואה או שאתה עושה את זה מרצונך. כשאתה נותן לזה האם זה מה שאתה רוצה? הוא אומר לי כן. וזה הכל. גם זה לשון שהיא לשון - , ". (עמ' 122, ש' 20-11 לפרוטוקול).

     

48. האחים מ' וש' חזרו מספר פעמים לאורך עדותם, כי ככל שהוראות הצוואה הוסברו למנוחה בשפה פשוטה – בשפה העברית – הרי שהייתה מבינה אותם: "כל דבר שתסבירי לה בצורה פשוטה היא תבין. מילים בומבסטיות גם אני בקושי מבין" (ראו עדותו של האח מ' בעמ' 60, ש' 24-30 לפרוטוקול וגם תשובותיו בעניין זה בחקירה חוזרת בעמ' 66, ש' 34 – עמ' 67, ש' 20).

     

49. בהקשר זה יצוין, כי לא מצאתי לקבל טענת המתנגד לפיה הצוואה כוללת הוראות המופנות למנהל העיזבון והמוציא לפועל של הצוואה (סעיפים 3 ו-4 לצוואה), באופן שיש בכך כדי ללמד כי הצוואה אינה משקפת את רצון המנוחה.

     

    עוה"ד עמיאור העיד, כי כל הצוואות אותן הוא עורך כוללות את אותן הוראות המתייחסות ל-"מנהל עיזבוני והמוציא לפועל של צוואתי זו" (עמ' 120, ש' 10-9; עמ' 121, ש' 27 לפרוטוקול) והציג לפני ב"כ המתנגד לתמיכה בטענתו זו, העתקי צוואות אחרות שנערכו על ידו מהן עולה, כי התניות האמורות כלולות גם בהן (ר' הערת בית המשפט בעמ' 122, ש' 10-9 לפרוטוקול). עוה"ד עמיאור הסביר בעדותו שהוראות אלה הן חלק מה-"פורמט הקבוע" "מסיבה פשוטה... מכיוון שכאשר אדם מת הוא משאיר עיזבון מישהו הרי מנהל את העיזבון הזה לא? ... מנהל עזבון זה לא תפקיד רק פורמלי אלא גם מעשי, ולכן כאשר אדם מת אני כותב מי שמוציא לפועל של הצוואה, מנהל העזבון שהוא מוציא לפועל של הצוואה יש לו תפקיד לשלם את החובות, גובה את החובות, מוציא את הוראות הצוואה, הוא מטפל בקבורה. בכל מה שקשור לעניין זה" (עמ' 114 ש' 28-13 לפרוטוקול) וכי הוא הסביר למנוחה, בצורה פשוטה, בעברית, את המשמעות של הוצאת הצוואה לפועל, קרי, תשלום הוצאות הקבורה, אזכרה וכיו"ב (ר' עמד 120, ש' 26-18).

     

50. בניגוד לעדותו של המשיב והעדים מטעמו, התרשמתי כי עדותו של המתנגד ביחס לאי ידיעת המנוחה את השפה העברית נעשתה על דרך ההפרזה וההגזמה, עת טען כי המנוחה לא ידעה עברית, זולת מספר מילים בודדות. עדותו של המתנגד היתה פתלתלה ומתחמקת, נעדרת קוהרנטיות, ולא מצאתי ליתן אמון בגרסתו כי המנוחה לא ידעה עברית כלל, פרט למספר מילים פשוטות (ר' בעניין זה עדותו לדוגמה, בעמ' 33, ש' 4 לפרוטוקול וגם בעמ' 4, ש' 2-3 לפרוטוקול דיון קדם המשפט מיום 28.11.2023). המתנגד לא הצליח להסביר את ההיגיון שהמנוחה חיה במדינת ישראל 67 שנים (עלתה לישראל בגיל 29) ולא ידעה עברית מעבר למילים בודדות, כפי שיטתו (עמ' 44, ש' 10-13 לפרוטוקול) וזאת בניגוד לאביהם המנוח של הצדדים שעל פי עדותו של המתנגד ידע עברית (עמ' 42, ש' 30- עמ' 43 שורה 2 לפרוטוקול), כן לא נתן כל הסבר מניח את הדעת, כיצד זה שוחחה המנוחה עם נכדיה (שהיו מצויים עמה בקשר קרוב והדוק) וסביבתה הקרובה, זולת טענה בעלמא, כי אלה יכלו לדבר עם המנוחה רק באמצעות תרגום על ידי צד שלישי (עמ' 39, ש' 17-18 לפרוטוקול). עדותו של המתנגד אינה מתיישבת עם השכל הישר ובעיקר אינה מתיישבת עם עדותם של האחים הנוספים ושכנתה של המנוחה שנמצאו מהימנים עליי. כך גם, ניסיונו לתאר את המנוחה כאישה עצמאית ודעתנית מחד וכנעדרת כל יכולת לתקשר עם סביבתה בעברית, מאידך, אינה מסתברת.

     

51. אף אם הייתי מוצאת לקבל טענת המתנגד, כי המנוחה דיברה בשפה טוניסאית עם בני משפחתה וסובביה - הגם שכפי העולה מעדותם של האחים מ' וש' ומעדותה של השכנה גב' ח', המנוחה נהגה לדבר עם קרוביה בעברית – ממילא אין בכך כדי ללמד, כי המנוחה לא הייתה דוברת עברית, שכן טבעי הוא שהמנוחה דיברה בשפת האם שהייתה שגורה בפיה ונוחה לה. מסקנתי שהמנוחה דיברה והבינה עברית, אף אם ברמה בסיסית, מסתברת אף בשים לב לכך שהמנוחה עלתה לישראל בגיל 29, גידלה עשרה ילדים ועשרות נכדים בארץ כאשר בעת עריכת הצוואה, הייתה המנוחה כבת 78 שנים (כשהיא מתגוררת בישראל מזה כחמישים שנים). אם כן, מעבר לעדויות שהובאו בפניי, השכל הישר והגיון הדברים מורנו, כי המנוחה ידעה את השפה העברית, אף אם ידיעתה היתה בסיסית ביותר. דווקא הנטייה של המתנגד להקצין בטיעוניו ובעדותו את חוסר ידיעת המנוחה את השפה העברית, באופן המנוגד להיגיון ובסתירה חזיתית ליתר העדויות – היא שמעוררת חוסר נוחות ומחזקת את חוסר המהימנות שבגרסתו.

     

52. למעשה, פרט לעדותו של המתנגד והאח נ' ע', שהינו בעל עניין בתוצאות ההליך (ר' עמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.2024, ש' 4) ומכאן שמשקל עדותו נמוך (ראו בעניין זה סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 וע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48), אין כל ראיה לכך שהמנוחה לא דיברה עברית. אל מול גרסתו של המתנגד, ניצבות עדויותיהם המהימנות של האחים ש' ומ', להם כאמור אין כל "אינטרס" להעיד מטעם המשיב ואף ההפך מכך וכן, עדותם של עוה"ד עמיאור והשכנה, שגם להם אין כל עניין בתוצאות ההליך – אשר העידו כולם כי המנוחה ידעה, דיברה והבינה עברית.

     

53. יוסף, כי המתנגד לא העלה כל טענה הכרוכה אחר מצבה הקוגניטיבי של המנוחה ומכאן, שנקודת המוצא היא כי המנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה והבינה בטיבה של צוואה. בהינתן האמור ובשים לב לעדויות הצדדים, שיפורטו בהמשך, מהן עולה כי המנוחה היתה עצמאית, דעתנית וצלולה, מתבקשת המסקנה, כי אילו עורך הצוואה היה מדבר עם המנוחה בשפה או במושגים שאינה מבינה, הייתה מבהירה חוסר הבנתה את דבריו, בדומה לאופן שידעה להסביר לעורך הצוואה שאינה יודעת לחתום בחתימה רגילה, אלא בחתימת אצבע.

     

    בהקשר זה של חתימת האצבע, ניתן וראוי להוסיף, כי דווקא מתוך חקירתו של ב"כ המתנגד את עורך הצוואה, צצה ובוקעת מאליה חולשת טענותיו של המתנגד בדבר אי ידיעתה של המנוחה את השפה העברית (עמ' 126, שורות 29-20 לפרוטוקול).

     

    "ש: מן הסתם אתה שאלת אותה לפני כן איך היא חותמת .

    ת : נכון .

    ש : כי אתה ידעת להביא את הכרית .

    ת : נכון .

    ש : היא אמרה לך שהיא לא יודעת לחתום . 

    ת : נכון .

    ש : בחתימה רגילה .

    ת : נכון, ולכן היא חתימה בחתימת אצבע ." (ההדגשה אינה במקור, ש.כ.)

     

    הנה כי כן, הטענה, כי המנוחה ידעה להסביר לעורך הצוואה כי אינה יודעת קרוא וכתוב וביקשה לחתום בחתימת אצבע, כפי טענת ב"כ המתנגד בחקירתו, ובהינתן שאין חולק כי עוה"ד עמיאור אינו דובר את השפה הטוניסאית, תומכת אף היא במסקנה כי המנוחה מסרה בקשתה זו בעברית.

     

54. המתנגד אף לא מצא להביא לעדות עדים נוספים על מנת לתמוך טענתו בדבר אי ידיעתה של המנוחה את השפה העברית. כפי העולה מעדויות הצדדים, למנוחה נכדים רבים, אשר היו יכולים להעיד על האופן בו שוחחה המנוחה עם מקורביה ואולם המתנגד לא מצא להביא לעדות אף את ילדיו שלו, הגם שהעיד על הקשר הקרוב בינם לבין המנוחה. כמו כן, המתנגד לא זימן – ולא ביקש לזמן - לעדות את אחות המנוחה, הגב' ד' ט', שעל פי הנטען על ידי המשיב (ונדון בהליך הקודם ת"ע 45715-01-21), ידעה על דבר עריכת הצוואה ותוכנה עוד בחיי המנוחה. לא נעלם מעיניי, כי על פי הנטען, הגב' ד' חולה סיעודית ואולם המתנגד אף לא עתר בבקשה לשמיעת עדותה בעדות מוקדמת ו/או באמצעים טכנולוגיים, בלא צורך בהתייצבותה בבית המשפט. הדברים יפים שבעתיים, שעה שבהליך הקודם לעיל נקבע, כממצא עובדתי, כי אחות המנוחה סיפרה למשיב על אודות הצוואה ובעדותו שם, שלא נסתרה, העיד כי "היא אמרה שאמא שלי ז"ל עשתה הכל על השם שלך (על שם המשיב, ש.כ.)" (ר' פסקאות 36 ו-38 לפסק הדין מיום 25.6.2023 בת"ע 45715-01-21). עוד היה באפשרותו של המתנגד לזמן בעניין זה לעדות את העובדת הזרה של המנוחה ומכרים נוספים מהמושב בו התגוררה, כפי שעשה המשיב. ואולם, פרט לאחיו נ', שהינו עד בעל עניין כאמור לעיל, הנתבע לא דאג להעיד עדים רלוונטיים נוספים לצורך הוכחת טענותיו בדבר אי ידיעת המנוחה את השפה העברית. בהקשר זה, יש לדחות טענת המתנגד בסיכומיו, כי יש לזקוף לחובת המשיב אי זימונם של נכדיה של המנוחה, שכן נטל ההוכחה להוכיח כי המנוחה לא שלטה בשפה העברית מוטל על המתנגד ולא על המשיב, כאשר בעניין אי זימון עד רלוונטי ונדרש, שנמצא בשליטה - ההלכה ידועה ומושרשת היטב.

     

55. המתנגד מנסה לתמוך טענתו, כי המנוחה לא הבינה עברית ונדרשה לתרגום לשפה הטוניסאית בעובדה שבסעיף 7 לצוואה נכתב כי הצוואה "הוסברה לה בשפתה ובעברית". לשיטת המתנגד, צמד המילים הללו לא נכתב בצוואה "באופן אקראי", אלא נכתב לאור היות המנוחה דוברת השפה הטוניסאית, אשר נזקקה לתרגום הצוואה לשפתה זו. כפי שיבואר להלן, אין בידי לקבל טענה זו ומצאתי לדחותה.

     

56. עורך הצוואה נחקר באריכות רבה בעניין צמד המילים "בשפתה ובעברית" הכתוב בצוואה. לאורך עדותו, העיד עוה"ד עמיאור, באופן סדור ועקבי, על אודות נהלי העבודה הנוהגים במשרדו במקרים בהם נערכת צוואה למצווה אשר אינו מבין או אינו שולט בשפה העברית. כך, הסביר עוה"ד עמיאור כי מדובר בנוסח שמקורו בתבנית צוואה שיש ברשותו ("פורמט") והבהיר שמקום שנכתב בצוואה שנערכה על ידו "בשפתה ובעברית" - הכוונה היא לעברית (עמ' 102, ש' 28-29 לפרוטוקול). וכן הבהיר כי כשמצווה אינו דובר את השפה העברית ונדרש תרגום של הצוואה, הדברים מוצאים ביטויים באופן מפורש בצוואה, תוך ציון שפת התרגום. עוה"ד עמיאור אף הציג לבית המשפט במעמד הדיון צוואות שנערכו על ידו, בעניינן נדרש תרגום, תוך הבחנה מהמקרה שלפנינו:

     

    "...יש לי דוגמה בה אני דואג לתרגום של הצוואה...בא אלי לקוח עולה מרוסיה. אני לא מדבר רוסית אז אני כותב בעמוד השני גברתי תראה זה ממש אותו פורמט אני כותב בעמוד השני – אנו העדים החתומים מטה מאשרים כך וכך חתם מרצונו החופשי והטוב לאחר שצוואה זו תורגמה לו לשפה רוסית ולאחר שהצהיר בפנינו כי זו צוואתנו חתמנו אתו. כשזה מתורגם אני כותב את זה...יש לי פה עוד צוואה אחת של מישהי אחרת גם כן זה אותו פורמט אם גברתי תשים לב, גם כן מ(העיר נ'). גם פה לאחר שצוואה תורגמה לה לשפה הרוסית לאחר שהצהירה בפנינו. זאת אומרת כשיש תרגום אני כותב שזה תורגם." (עמ' 103, ש' 6-20 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור, ש.כ).

     

    עוד העיד עוה"ד עמיאור בחקירתו הנגדית:

     

    "ש. ... בשפתה ובעברית ו' החיבור אני יודע שזה הסבירו לה גם בשפתה הטוניסאית וגם בעברית.

    ת. כן.

    ש. אתה הסברת לה גם בשפתה הטוניסאית?

    ת. שפתה זה עברית מבחינתי שפתה זה עברית.

    ש. שפתה זה עברית?

    ת. אני אמרתי שזה פורמט גם בצוואות אחרות אני משאיר את מילים בשפתה ובעברית...סליחה ואם אני מתרגם אז אני כותב שאני מתרגם. פה לא היה צורך כי שפתה היתה עברית. הגברת הזו עלתה לארץ בשנת 1947...והיא דיברה עברית כמוני מה אתה רוצה?

    [...]

    ש. כשאתה כותב בשפתה ובעברית זה גם בשפתה וגם בעברית. זה תחבירית לשונית.

    ת. זה מקסימום מקסימום יכול להיות טעות סופר לא יותר." (עמ' 118, ש' 17-34 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור, ש.כ.)

     

57. כמו כן, כנשאל עוה"ד עמיאור כיצד נוהג עם מצווים שמבינים עברית, אך אינם יודעים קרוא וכתוב, השיב: "אני מסביר בעל פה, אם היא מדברת עברית אני מסביר בעל פה. היא לא יודעת לקרוא אני מסביר מה שאני כתבתי. ש. אם היא לא מבינה את הפירוש? ת. אם היא לא מבינה והיא לא יודעת מה קורה אני לא מחתים אותה." (עמ' 103, ש' 22-27 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור, ש.כ).

     

58. כאמור, עוה"ד עמיאור העיד, כי כחלק מנהלי העבודה הנוהגים במשרדו, ככל שהיה מתברר לו שהמנוחה אינה מבינה את השפה העברית, הוא היה מזמין מתורגמן שיתרגם הצוואה לשפתה של המנוחה והיה מציין זאת על גבי הצוואה, ועדותו נמצאה מהימנה עליי. לא למותר לציין בהקשר זה, כי חרף ניסיונו של ב"כ המתנגד להטיל דופי במקצועיותו ובניסיונו של עורך הצוואה, הרי שעוה"ד עמיאור הוא עו"ד ותיק ועתיר ניסיון ואין לו כל עניין בתוצאות ההליך, והוא התרשם, באופן בלתי אמצעי, כי המנוחה דיברה והבינה את השפה העברית- וכך גם העיד בפני. מעדותו ודוגמאות הצוואות הנוספות שהוצגו על ידו בדיון, שוכנעתי כי ככל שהיה סובר שנדרש תרגום הצוואה, הוא היה פועל לשם כך. כן אני סבורה, שבכלל נסיבות העניין אין בציון צמד המילים "בשפתה ובעברית" על גבי הצוואה, כשלעצמו, כדי ללמד כי נדרש היה לתרגמה לשפה אחרת והסבריו של עוה"ד עמיאור, כי מדובר ב"פורמט" קבוע לעריכת צוואות וכי ייתכן שמדובר לכל היותר בטעות סופר, מקובלים עליי.

     

59. המתנגד מבקש להסתמך על פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב שניתנה לאחרונה בעמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 63080-01-24 ז' נ' י' (נבו 5.11.2024), שם נקבע, כי "במקרה שבו קיים ספק האם המצווה ידע לקרוא את הצוואה, הנטל על מבקש הקיום להוכיח שמישהו הקריא למצווה את תוכנה והוא הבין אותה" (ר' פסקה 7 לפסק הדין והפסיקה המפורטת בפסקאות 5-6), אלא שנסיבותינו שונות מאלה שנדונו שם, שכן בענייננו באישור העדים בצוואה נרשם כי הצוואה הוסברה למנוחה. אומנם אין חולק, כי המנוחה לא ידעה לקרוא את הצוואה בעברית, אך השתכנעתי, כי המנוחה דיברה והבינה עברית ומשעה שהצוואה הוקראה והוסברה לה בעברית (ר' בעניין זה עדותו של עוה"ד עמיאור בעמ' 115, ש' 1-6 לפרוטוקול), הרי שלא נותר בי ספק כי המנוחה הבינה את תוכנה של הצוואה ואת משמעותה.

     

60. משהגעתי לכלל מסקנה, כי המנוחה ידעה עברית, למצער ברמה המספקת לעריכת הצוואה במתכונתה, ניטל הטעם בטענת המתנגד כי העדר התרגום של הצוואה למנוחה לשפה הטוניסאית טרם חתימתה עליה מהווה פגם היורד לשורש העניין, אשר יש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה שהמנוחה הבינה את הוראותיה של הצוואה, למשיב.

     

    האם המנוחה הביאה צוואתה בפני שני עדים?

     

61. סעיף 20 לחוק הירושה קובע, כי על המצווה להצהיר בפני שני עדים שזו צוואתו ולאחר הצהרתו זו יחתום עליה. לאחר חתימת המצווה, על העדים לאשר בחתימת ידם, על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר וחתם כאמור (ר' שאול שוחט, פגמים בצוואות (מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת התשע"ו-2016), בעמ' 87). הצהרת המצווה וחתימתו היא "יסוד עובדתי" ואישור העדים שהיסוד העובדתי התקיים היא "היסוד הראייתי" (עמ"ש (מחוזי באר שבע) 57029-05-18 מ.ס נ' א.ה (פורסם בנבו, 29.11.2018)).

     

    בענייננו, על פי הכתוב בצוואה, הצוואה נחתמה בידי המנוחה בפני שני עדים – עוה"ד שלמה עמיאור ומר "אמ' נת'", לאחר שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה והעדים אישרו בחתימתם על גבי הצוואה כי המצווה הצהירה לפניהם כי זו צוואתה וחתמו יחד איתה, באותו מעמד, על גבי הצוואה (סעיף 7 לצוואה).

     

62. לטענת המתנגד, הואיל שעד הקיום לצוואה, מר עמ', אינו זוכר את מעמד עריכת הצוואה, הרי שמתפרש מכך כי מדובר בצוואה שנעשתה בפני עד אחד בלבד ומכאן, שלא התקיימו הדרישות המהותיות בצוואה בעדים בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה, ועל כן מתחייבת פסילתה.

     

63. ייאמר מיד, כי לא מצאתי לקבל טענת המתנגד, כי שעה שעד הקיום לצוואה אינו זוכר את מעמד עריכתה ("לא זוכר את מעמד / סיטואציית הצוואה ו/או לא זוכר מה היה בסיטואציה הזו") או שאינו זוכר את תוכן הצוואה, יש כדי ללמד שהמצווה לא הביאה את צוואתה בפני שני עדים.

     

    ניסיונו של המתנגד להיבנות מהשיחה שהוקלטה בינו ובין עד הקיום, מר עמ', (מוצג נ/4 לתיק המוצגים מטעם המתנגד) אין בה כדי לסייע לו. אכן, באותה שיחה שנערכה בין השניים מסר מר עמ' כי אינו זוכר את הסיטואציה ושאל "באיזה מקום... איפה אני הייתי... מה הייתי... איך אני נכנסתי לתמונה, אני לא מבין..."), ואולם, בהינתן פרק הזמן שחלף ממועד עריכת הצוואה לשיחה בין השניים (כ-27 שנים) ובשים לב לכך שבשיחה לא הוצגה למר עמ' הצוואה נושא השיחה ולא הוצגו פרטי מעמד עריכתה (מקום עריכתה, תפקידו במעמד עריכת הצוואה וכו'), אלא המתנגד כיוון השאלות בסוגיית חתימתו של העד, שפתה של המנוחה ומעורבות אפשרית בעריכתה, אין זה בלתי סביר שמר עמ' לא זכר את פרטי המקרה. יתר על כן, בשיחה המאוחרת יותר, נשאל מר עמ' האם יוכל להיזכר ככל שתוצג לו הצוואה והשיב "לא יודע! אנחנו ניפגש, נדבר, נראה! אני לא יודע!".

     

64. הגם שעד הקיום, מר עמ', העיד כי אינו זוכר את המנוחה או את נסיבות מעמד עריכת הצוואה ופרטיה, הוא הבהיר בעדותו, חזור והבהר, כי הדבר נובע מפאת חלוף הזמן ובשים לב לכך שלא הייתה לו כל היכרות מוקדמת עם המנוחה ואישר כי הוא התבקש לחתום וחתם כעד וכי החתימה על גבי הצוואה היא חתימתו שלו:

     

    "ת...אני אמרתי שאני חתמתי וזה החתימה שלי. הסיטואציה עצמה אני לא זוכר, אני אמרתי לך אני אכן חתמתי על הצוואה כי זה החתימה שלי.

    ש. אבל אתה זוכר או אתה לא זוכר?

    ת. את הסיטואציה כולה אני לא זוכר כי זה בן אדם שאתה לא פגשת אותו אחר כך אתה לא יודע מי זה אתה לא יודע מי זה הילדים שלו, זה לא שיש לך איזה – זה 30 שנה אני לא ראיתי ולא שמעתי. זה לא שהיה לי מישהו שהיה שכן שאני חתמתי לשכן או לדודה או למישהו שיש לי אתו איזה שהוא קשר, אישה מבוגרת. זה הכל. אני לא ידעתי אפילו אמא של מי היא. הוא דיבר איתה אני שמעתי אותו ואני חתמתי אצלו אבל אני לא זוכר כאילו מי למה מה היה". (עמ' 25, ש' 24-34 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור, ש.כ; ראו גם: עמ' 16, ש' 34 – עמ' 17, ש' 2; עמ' 17, ש' 14-20; עמ' 18, ש' 8-9; עמ' 18, ש' 26 – עמ' 19, ש' 12; עמ' 28, ש' 31-35; עמ' 31, ש' 4 לפרוטוקול).

     

65. מעדותם של מר עמ' ועוה"ד עמיאור עולה, כי בתקופת הזמן שנערכה הצוואה, עוה"ד עמיאור שימש כעורך הדין של החברה שהייתה בבעלותו של מר עמ' וגם שימש כעו"ד לענייניו האישיים. מתוקף כך, נהג מר עמ' לפקוד את משרדו של עוה"ד עמיאור, לעיתים קרובות (ר' עדותו של מר עמ' בעמ' 20, ש' 1-3 ועמ' 29, ש' 15-18 לפרוטוקול). עוה"ד עמיאור העיד שכאשר היו מגיעים אליו לקוחות לצורך עריכת צוואות, הוא היה "שולף מחדר הקבלה אחד מהלקוחות שהמתין כדי שישמש כעד שני" (עמ' 100, ש' 9-10 לפרוטוקול) וכי במקרה הזה הוא קרא למר עמ' שנכח במשרדו כדי לשמש כעד נוסף לצוואת המנוחה (ראו: עמ' 100, ש' 9-10 וש'23-24; עמ' 106, ש' 20- עמ' 107, ש' 5 לפרוטוקול). מר עמ' העיד שהגם שאינו זוכר את מעמד עריכת הצוואה, הרי שהסיטואציה שהוצגה לפניו על ידי ב"כ המבקש בחקירתו, לפיה הוא נקרא ע"י עוה"ד עמיאור לשמש כעד לצוואה בעת שהמתין במבואה היא בבחינת אפשרות סבירה (עמ' 30, ש' 21-34 לפרוטוקול).

     

66. אומנם מעדותם ניכר היה, כי עוה"ד עמיאור ומר עמ' לא זכרו את מעמד עריכת הצוואה לפרטיו ואולם, עוה"ד עמיאור העיד ארוכות ביחס לנהלי העבודה שנהגו במשרדו באותם זמנים בכל הנוגע לעריכת צוואות בעדים וסביר שגם בענייננו נערכה הצוואה בהתאם לכך, כאשר ביקש עוה"ד עמיאור ממר עמ' שנכח במשרדו לשם עיסוקיו, לשמש כעד קיום לצוואת המנוחה. סבורני, כי דווקא אם היה מדובר בסיטואציה החורגת מן הפרקטיקה הנוהגת על ידי עוה"ד עמיאור, מצופה היה כי פרטי המקרה ישמרו בזיכרונו (ראו גם דבריו בעניין זה בעדותו בעמ' 107, ש' 24-34 לפרוטוקול).

     

67. הגיוני ואך טבעי הוא, כי העדים לא יזכרו בבירור פרטי נסיבות עריכת צוואה שנערכה כשלושה עשורים קודם למתן עדותם, ואין בכך כדי לפגוע באמינותם ומהימנותם. הדברים יפים מכוח קל וחומר בעניינו של העד עמ', אשר לא ערך את הצוואה, לא הכיר את המנוחה ונקרא באופן אקראי ואגבי לשמש כעד לעריכת הצוואה.

     

68. המתנגד מנסה להיבנות מקביעות בית המשפט בפסק הדין בעמ"ש 57029-05-18 ומבקש להקיש ממנו על ההליך שלפנינו, אלא שנסיבות המקרה שם שונות בתכלית מענייננו. בעמ"ש 57029-05-18 נקבע, כממצא עובדתי, כי הצוואה היתה חסרה את "היסוד הראייתי" (אישור העדים) שמאשר כי "היסוד העובדתי" של הצהרת המצווה התקיים; נקבע, כי מדובר בפגם צורני, המעביר את נטל השכנוע למבקש הקיום, להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. בנסיבות המקרה שם, מעדותה של עדת הקיום בבית המשפט עולה, כי היא "שללה נחרצות את האפשרות כי שוחחה עם המנוחה על צוואה" (ההדגשה אינה במקור). בהינתן האמור ו-"משלא נרשם באישור העדים כי המנוחה הצהירה לפני העדים שזו צוואתה", נקבע, כי אין להסיק מכך שעדת הקיום חתמה על המסמך, את המסקנה כי שמעה מפני המנוחה שזו צוואתה. כן נקבע, כי עורך הצוואה לא העיד שהמנוחה הצהירה בפני עדת הקיום שזו צוואתה. לפיכך נקבע, כי "בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, כאשר עסקינן באשה חולה, הסובלת מגידול בראשה, שראייתה נפגעה קשות והיא אינה מסוגלת לקרוא, לא ניתן לראות בחתימתה על הצוואה לאחר שזו הוקראה לה תחליף מלא להצהרה הנדרשת בחוק לפיה היא מצהירה שזו צוואתה" (ר' פסקה 29 לפסק דינה של כב' השופטת גאולה לוין). כן נקבע, מעבר לדרוש, כי "אם בנסיבות אחרות יכול וניתן להסתפק בכך שבצוואה נכתב כי השטר מהווה צוואה אחרונה, במצב בו הייתה נתונה המנוחה (מצבה הבריאות וחוסר יכולתה לקרוא את המסמך, ש.כ.), לא ניתן להסתפק בכך".

     

    בנדוננו, בשונה מעמ"ש 57029-05-18, לא נפל פגם צורני באישור העדים כי המנוחה הצהירה בפניהם ש"זו צוואתה" (ראו סעיף 7 לצוואה); בשונה מההליך שם, עד הקיום לא "שלל נחרצות" את מעמד עריכת הצוואה ולא שלל כי שמע מפי המנוחה שזו "צוואתה", אלא אישר בעדותו כי סיטואציה זו יכולה היתה לקרות; בשונה מההליך שם, עורך הצוואה העיד כי המנוחה הצהירה שזו צוואתה (ר' תצהירו מיום 16.2.2021 (הוגש ע"י ב"כ המתנגד וסומן נת/2) ועדותו בעמ' 102 ש' 22 ובעמ' 129, ש' 6 לפרוט').

     

    בהקשר זה יודגש, כי ב"כ המתנגד בחר שלא לחקור את עדי הקיום בשאלה האם המנוחה הצהירה לפניהם שזו צוואתה, אם לאו וממילא נמנע מלשאול את העדים הנ"ל באיזה אופן או "נוסח" היא מסרה לפניהם שזו צוואתה, אם בכלל, הגם ששאלה זו היא שעמדה בבסיס ההכרעה בעמ"ש 57029-05-18. הימנעות זו של ב"כ המתנגד מלחקור העדים בשאלות שבמחלוקת בין הצדדים – ככל שמבקש לטעון כי המנוחה לא הצהירה לפני העדים כי זו צוואתה - פועלת לחובתו ויש ליתן משקל לטובת גרסת העד, באשר באותה נקודה לא היתה לעד הזדמנות ל"הגן" על עמדתו (י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1699, תשס"ד – 2003).

     

    דברים אלו מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שב"כ המתנגד הוא שייצג את מבקש הקיום בעמ"ש 57029-05-18 הנ"ל, וחזקה עליו כי ידע שהכרעת בית המשפט שם היתה כרוכה אחר השאלה האם המנוחה הצהירה לפני עדי הקיום כי זו צוואתה, אם לאו.

     

69. סבורני, כי בהעדר ראיות לסתור, מקום בו נרשם באופן מפורש באישור העדים, כי המנוחה הצהירה לפני העדים שזו צוואתה, בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק הירושה – חזקה כי כך היה. אין להסיק מהעדר זכרונו של עד לקיום הצוואה את נסיבות עריכתה או את עצם חתימתו על הצוואה, בחלוף שנים רבות ממועד עריכת ובהינתן כי מדובר היה באירוע קצר, אגבי וחד-פעמי, כאשר אין לו כל היכרות עם המצווה, כי המנוחה לא הביאה צוואתה בפני שני עדים. היעדר זיכרון באשר לפרטי האירוע שהתרחש לפני למעלה משלושה עשורים כאמור, אין פירושו של דבר כי העד שלל בחקירתו את שנכתב מפורשות בגוף הצוואה בזמן אמת.

     

    בעניין זה מקובלת עלי עדותו של עוה"ד עמיאור:

     

    "ש. העיד כאן (מר עמ' – ש.כ) שהוא לא זוכר מה היה בסיטואציה הזו והוא לא זוכר כלומר הוא לא זוכר שהמנוחה הצהירה בפניו שזו צוואתה וזה בניגוד למה שרשום בצוואה. אני שואל אותך –

    ת. אז מה שקובע זה מה שרשום בצוואה. כי העובדה שהוא לא זוכר היא הגיונית וסבירה. אדם לא יזכור לפני 28 שנים סיטואציה של 5 דקות מה אמרו מה עשו, איפה היו. גם אתה לא תוכל לזכור סיטואציה כזו. אז מה הפלא... בשביל זה יש צוואות בשביל זה כתוב, בשביל זה יש חתימות מקוריות בשביל זה שומרים את המסמכים. בדיוק בשביל זה. כי לא זוכר זה לא זוכר אבל יש מסמך." (עמ' 117, ש' 19-26 לפרוטוקול).

     

70. אשר על כן, מצאתי לדחות טענת המתנגד כי המצווה לא הביאה את צוואתה בפני שני עדים.

     

    האם נפלו בצוואה פגמים צורניים שיש בהם כדי להעביר את נטל השכנוע אל כתפי המשיב?

     

71. צוואה אשר התקיימו בה הדרישות הצורניות נהנית מחזקת התקינות, ועל המתנגד לקיומה מוטל הנטל להוכיח את טענותיו. לצד זאת, סעיף 25(א) לחוק הירושה קובע, כי גם מקום בו נפל "פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19,20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור", רשאי בית המשפט, בהחלטה מנומקת, לקיים את הצוואה, ובלבד שהתקיימו מרכיבי היסוד הקבועים לגבי כל אחת מצורות הצוואה והמפורטים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה, ו"לא היה לבית המשפט ספק" כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

     

72. במקרה דכאן, המתנגד משיג על כל אות ותו בצוואה, תוך שהוא סומך טיעוניו כי נפלו בצוואה פגמים צורניים, על חמישה אדנים. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי נפל ולו פגם צורני אחד בצוואה.

     

73. שמו של עד הקיום הנוסף לצוואה – לטענת המתנגד, "בעוד ששמו האמיתי של העד לצוואה הינו: נפ' עמ', בצוואה נרשם רק נת' אמ'" (ההדגשה במקור, ש.כ.).

     

    מעבר לכך שלא מחוורת נפקותו של "הפגם" הנטען, הרי שבעדותו, העיד מר נת' אמ', עד הקיום, כי שינה בעבר את שם משפחתו מ"עמ'" ל-אמ'" ולאר מכן חזר לשם משפחתו במקור ("עמ'") וכי הגם שהוא מזוהה בקרב מכריו בשם "נת'", שמו הפרטי המלא הינו "נפ'", כך ששמו המלא "נפ' עמ'" (להלן: "מר עמ'"). מר עמ' הציג במהלך חקירתו, לבקשת ב"כ המתנגד, את תעודת זהותו והספח המצורף לה, המאששים עדותו בעניין שינוי שם משפחתו מ"אמ'" ל"עמ'" (ר' עמ' 26, ש' 11 – עמ' 27, ש' 34 לפרוטוקול; ר' גם עדותו של עוה"ד עמיאור בעניין זה בעמ' 101, ש' 17-26 ובעמ' 109, ש' 33-36 לפרוטוקול).

     

    סבורני, כי אין לראות בציון שמו של העד ("נת'"), כפי שהוא מתקרא על ידי מכריו, משום "פגם" בצוואה, ובוודאי שאין מדובר בפגם צורני בצוואה המטיל צל על כשרותה ומעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שמספר תעודת זהותו של העד צוין בצוואה, ואף אם שמו של העד שונה (וכאמור ניתן לכך הסבר) אזי זיהויו התבצע בנקל גם עפ"י מספר תעודות זהותו.

     

    בהקשר זה יצוין, כי חרף הסברו המפורט וההגיוני של מר עמ', לא נחה דעתו של ב"כ המתנגד מתשובתו של העד והוא האריך בחקירתו בסוגיה זו, באופן ווכחני, תוך שחקירתו דה פקטו נעשתה על דרך של חקירה נגדית, זאת הגם שהעד זומן לעדות מטעמו ובלא שהוכרז כעד עוין וחרף ההחלטות שניתנו בנדון, הן על ידי מותב זה והן ברמ"ש 58198-10-24.

     

74. חתימתו של עד הקיום לצוואה – לטענת המתנגד, חתימתו של מר עמ' על גבי הצוואה שונה באופן מהותי מחתימותיו "האמיתיות" של עד זה ("חתימה בצורה מעין ש' לעומת חתימה בצורת מעין ע'"). גם טענה זו אין בידי לקבל כלל ועיקר ומוטב שלא הייתה נטענת, מקום בו המתנגד הבהיר כי אינו מבקש לטעון לזיוף חתימתו של מר עמ' או שלא הוא החתום על הצוואה, וממילא הוא גם לא עתר בשום שלב למינוי מומחה להשוואת כתב יד (ראו דברי ב"כ המתנגד בעמ' 2, ש' 4-11 לפרוטוקול דיון קדם המשפט מיום 28.11.2023), ולא עלה בידיו להוכיח טענה זו במאום.

     

    מכל מקום, מעדותו של מר עמ', אשר נחקר ארוכות על ידי ב"כ המתנגד על אודות חתימתו, השתכנעתי כי החתימה על הצוואה היא חתימתו. מר עמ' הבהיר לאורך עדותו, פעם אחר פעם, באופן נחרץ ושלא משתמע לשתי פנים, כי החתימה על גבי הצוואה היא שלו, גם אם זו השתנתה במרוצת השנים (ראו: עמ' 21, ש' 29 – עמ' 24, ש' 20 לפרוטוקול). עדותו נמסרה ללא סתירות ומצאתי לקבלה. גם עוה"ד עמיאור אישר בעדותו כי מר עמ' חתם יחד עמו כעד קיום לצוואה (עמ' 111, ש' 31 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, לא מצאתי להרחיב היריעה אל מעבר לכך, קל וחומר עת אף לא מונחת לפניי כל חוות דעת מומחה שיש בה לסתור עדותו של העד.

     

75. מספר הזהות של הזוכה (המשיב) לא צוין על גבי הצוואה – גם טענת המתנגד כי אי ציון מספר זהותו של המשיב מהווה פגם צורני – אין לה על מה שתסמוך. ציון מספר הזהות של הזוכים על פי הצוואה נועד להבטיח שלא יהיה בלבול בין זהות הזוכה לזהות אחרת. בענייננו, מנוסח הצוואה ברור מי הוא היורש, שהוא בנה של המנוחה "ע' ד'" – המשיב (ר' סעיף 5 לצוואה). אי ציון מספר זהותו של היורש בצד שמו, אינה מובילה במקרה שלנו לאי בהירות כלשהיא בזהות היורש ואף לא ניתן לחשוב על פרשנות חלופית לזהותו. משכך, גם בעניין זה אין המדובר בפגם צורני בצוואה.

     

    יוסף, כי בעדותו הסביר עוה"ד עמיאור מדוע בצוואה לא נרשם מספר זהותו של המשיב, וזאת בניגוד לצוואות דומות אחרות שהוצגו על ידו במהלך הדיון (כפי שפורט לעיל בדיון בשאלת ידיעת המנוחה את השפה העברית): "ההבדל הוא פשוט, המצווים האלה באו עם תעודת זהות עם ספח שמופיעים בהם הפרטים של היורשים ואילו המנוחה ככל הנראה בספח שלה לא היו הפרטים של היורש ע' ד' ולכן נרשם רק השם, זה פשוט מאוד. זה ההבדל בסעיף 5 של הצוואה. זה הכל. תראה הפער ביניהם זה 3 שנים." (עמ' 126, ש' 11-15 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור; ש.כ.) הסברו של עוה"ד עמיאור מניח את הדעת ומקובל עליי, וזאת בשים לב לרושם המהימן שהותירה עלי עדותו כמפורט לעיל. לא נעלם מעיני כי עוה"ד עמיאור השתמש במונח "כנראה", ואולם כפי שכבר נדון לעיל בהרחבה, לא מצאתי כי יש בכך כדי לפגוע במהימנות גרסתו. אדרבא – אף אם עוה"ד עמיאור אינו זוכר בבירור נסיבות המקרה דנן לנוכח חלוף הזמן ממועד החתימה על הצוואה ועד מועד מתן העדות בפני בית המשפט, הרי שהשתכנעתי כי אכן עו"ד עמיאור פעל בדפוס קבוע בכל הנוגע לעריכת צוואות במשרדו, ולא הונחו בפני כל ראיות שיש בהן להוכיח שדווקא במקרה זה ראה עו"ד עמיאור לחרוג מדפוס הפעולה הקבוע הנ"ל.

     

76. המנוחה חתומה רק על הדף הראשון לצוואה – לשיטת המתנגד, מדובר בפגם צורני אשר יש בו כדי ללמד כי המנוחה לא הביאה את צוואתה בפני עד הקיום הנוסף (מר עמ'). גם טענה זו דינה להידחות.

     

    אין דרישה בסעיף 20 לחוק הירושה, כי בצוואה הכוללת מספר עמודים, יחתום המצווה על כל אחד מעמודים הצוואה. אמנם, נפסק כי מן הראוי שכך ייעשה לנוכח החשיבות בבחינת אמיתות הצוואה וכדי למנוע טענות בדבר הוספת/החלפת עמודי הצוואה שאינם חתומים ע"י המצווה באופן שיכול לשנות צוואה מן הקצה עד לקצה – אך אין מדובר כאמור בפגם פורמלי בצוואה (ראו: ע"א 564/71 הרטה (נשר) אדלר נ' מאיר נשר, כו(2) 745 (1972); ע"א 681/77 צבי גבריאל מרק נ' אורסולה שאבי, לג(1) 7, עמ' 11 (1978); ע"א 297/87 שאול נחושתן נ' ויקטוריה נחושתן, מג(2) 749, עמ' 751 עמ' (1989).

     

    בענייננו, הוראות הצוואה כתובות כולן על גבי עמוד אחד בלבד, הכולל גם את חתימת המנוחה. העמוד השני לצוואה כולל רק את פרטי העדים, אישורם כי המצווה הצהירה בפניהם כי זו חתימתה, וחתימותיהם. מכאן, שלא מתעורר חשש שחלק מהוראות הצוואה הוספו ו/או שונו שלא על דעת המנוחה באמצעות הוספת דפים נוספים לצוואה שלא נחתמו על ידה. הנכון הוא שלא רק שהעדר חתימת המנוחה על גבי העמוד השני לצוואה אינו מהווה פגם פורמלי, אלא שגם מבחינה מהותית אין בכך כדי להוות אינדיקציה שלא מדובר בצוואת אמת.

     

77. הטענה כי הצוואה מנוסחת בלשון זכר תחת לשון נקבה – אכן בחלק מסעיפי צוואת המנוחה, לשון הציווי היא בלשון זכר ולא בלשון נקבה. כך, בפתחה של הצוואה נכתב "עורך בזה את צוואתי" במקום "עורכת" ובסופה, בסיפא של סעיף 7 נכתב "ושבפניהם אני מצהיר, כי זוהי צוואתי" במקום "מצהירה". ואולם, וכפי שיפורט להלן, נוכח מקרא הצוואה, המסקנה המסתברת והמתבקשת היא, כי מדובר בפליטות קולמוס שנעשו בתום לב על ידי עורך הצוואה, אשר אין בהן כדי לפגוע בתוקפה של הצוואה או להביא לביטולו.

     

    מלבד שתי הטעויות הללו, הצוואה כולה מנוסחת בלשון נקבה. מעבר לכך, בשני המשפטים בגדרם נפלו טעויות הקולמוס בפעלים לעיל, נכתבו גם פעלים נוספים בלשון נקבה. כך, בפתחה של הצוואה נכתב כי המנוחה "נושאת, ת"ז...עורך" ובסופה נכתב: "הנני מצהירה... ושבפניהם אני מצהיר". גם בעניין זה, מקובלת עליי גרסתו של עוה"ד עמיאור כי הטעויות הללו נבעו מכך שעוה"ד עמיאור עבד לפי פורמט של צוואה שיש ברשותו שנוסח בלשון זכר, כפי שנדון בהרחבה לעיל.

     

    בכלל נסיבות העניין מצאתי שמדובר בפליטות קולמוס אשר אינן מהוות "פגם צורני", ואשר אין בהן כדי להטיל דופי באמיתות הצוואה ו/או ברצון המנוחה.

     

78. אשר על כן, משבחנתי טענות המתנגד, בשילוב נסיבות העניין והעדויות שנשמעו לפניי, סבורני כי לא מתקיימים בעניינו פגמים צורניים בצוואת המנוחה המצדיקים העברת נטל השכנוע אל כתפי המשיב.

     

    האם עשיית הצוואה היא תוצאה של "איומים, יחסי מרות והשפעה בלתי הוגנת" על המנוחה?

     

79. סעיף 30 לחוק הירושה מורנו, כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.

     

80. בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך ואין די בהטלת ספקות באשר לרצונו החופשי של המצווה. על המבקש לפסול צוואה בעילה זו מוטל נטל כבד מאוד שהרי אין די בקיומה של השפעה כלשהי על המצווה לכשעצמה, כי אם בהשפעה בלתי הוגנת, ועל מנת להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת כנ"ל נדרשת תשתית ראייתית מוצקה ומבוססת (ראו: שוחט, פינברג ופלומין דיני ירושה ועזבון, סדן, התשע"ד–2014, עמ' 124 והאסמכתאות המובאות שם; ש' שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 כרך ראשון (תשנ"ב), עמ' 269-271; ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2)138, עמ' 139; ע"א 423/75 מרדכי בן נון נ' מטילדה ריכטר [פורסם בנבו] (1976) ורבים אחרים). זאת ועוד, מעבר להוכחת עצם קיומה של השפעה במישור העובדתי, על בית-המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן הגלום בה, וכן עליו להשתכנע שהצוואה אכן הייתה פועל יוצא של אותו מרכיב בלתי הוגן.

     

81. הנה כי כן, טענה כנגד תוקפה של צוואה פלונית אשר נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת לה נתון היה המצווה, היא טענה כבדת משקל, שלא ניתן לטעון אותה מן הפה ולחוץ ולבססה על הנחות או על נסיבות כאלו ואחרות בלא שיש מאחוריהן ראיות מהימנות. צא ולמד, כי אין די בחשד גרידא לקיומה של השפעה כזו, ומשעה שמיוחסת לנהנה על פי הצוואה התנהגות בעלת גוון פסול, על המתנגד לקיומה של הצוואה להביא בפני בית המשפט ראיות בכמות ובאיכות שיש בהן להרים הנטל הכבד הרובץ לפתחו.

     

82. ההלכה הפסוקה התוותה ארבעה מבחני עזר מצטברים להכרעה בשאלה האם דינה של צוואה להתבטל נוכח השפעה בלתי הוגנת , אשר בהתקיימם, תקום חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, המעבירה את נטל הבאת הראיות לעבר מבקש קיום הצוואה לשם סתירתה. (ראו לעניין זה (דנ"א 1516/95מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, נב 2, (813, (1998)). כן נקבע כי השימוש שייעשה במבחני העזר הנ"ל יעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שאין בקיומם כשלעצמם משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. תלותו של המצווה בסיועו של האחר או טיב קשריו עם אחרים או הסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה, לא בהכרח יהא בהם לשלול את רצונו החופשי של המצווה.

     

83. המתנגד לא התייחס בכתב התנגדותו ו/או בסיכומיו ליישומם של מבחני הלכת מרום על ענייננו, אלא שב וטען, באופן סתמי ולקוני, כי הצוואה נערכה תחת איום והשפעה בלתי הוגנת. נטען, כי במועד עריכת הצוואה (בשנת 1996), המשיב התגורר לבדו עם המנוחה בביתה, נהג לצרוך סמים ואיים על המנוחה שתמסור לו את כספה לצורך רכישת סמים; כי המשיב התנהג כלפי המנוחה בגסות רוח ונקט נגדה באלימות פיזית ומילולית; כי הצוואה מנוגדת לשכל הישר וכי המנוחה ערכה את צוואתה לטובת המשיב, אך מאחר שהייתה נתונה למרותו וחששה ממנו ומאיומיו.

     

84. בנסיבות נדוננו, לאחר בחינת התשתית הראייתית שהונחה לפניי, וכפי שיפורט להלן, לא מצאתי לקבל טענות המתנגד.

     

85. המתנגד לא הביא כל ראיה אשר ממנה עלה, כי המשיב איים על המנוחה ונקט באלימות פיזית ומילולית כלפיה ו/או כי המנוחה היתה תלויה במשיב ונתונה למרותו וחששה ממנו ומאיומיו, לא בכלל ולא במועד עריכת הצוואה בפרט.

     

86. בניגוד לטענות שפורטו לעיל, המתנגד העיד בחקירתו הראשית שהוא כלל אינו יודע מה היתה מערכת היחסים בין המשיב לאמו וטען, כי "אני לא הייתי גר איתה. אני לא יודע בדיוק מה היה ביניהם..." (עמ' 32, ש' 33-31 לפרוט'). גם בעדותו בקדם המשפט, במענה לשאלות בית המשפט, השיב כי אינו יודע האם התנהגותו האלימה של המשיב כלפי המנוחה, כנטען על ידו, היתה במועד עריכת הצוואה (בשנת 1996) או בשנים מאוחרות יותר, אך עלה, באופן מפורש וברור, כי אף לשיטתו, אירועי האלימות הנטענים מצד המשיב אירעו שנים רבות לאחר מועד עריכת הצוואה (עמ' 3, ש' 25-21 לפרוט' מיום 28.11.2023):

     

    "לשאלת ביהמ"ש מתי היה כל הדבר הזה שד' איים עליה וקילל אותה אני משיב שלא יודע מתי התחיל אבל כשהייתי זה היה בתחילת 2009 בדיוק בכימותרפיה שלי. לפני תשאלי את נ' כי הוא היה בא אליה כל יום שלישי.

    לשאלת ביהמ"ש כמה שנים לפני 2009 ד' החל לקלל את אמא אני משיב שלא יודע כמה שנים לפני.

    לשאלת ביהמ"ש האם 10 שנים או 5 שנים או שנה אני משיב שלא יודע". (ההדגשות אינן במקור, ש.כ.)

     

87. גם בעדותו של האח נ' מטעם המתנגד, שכאמור לעיל הינו עד בעל עניין בתוצאות ההליך, אין כדי לבסס או לתמוך בטענות המתנגד בדבר מעשי האלימות שנקט המשיב כלפי המנוחה כביכול. לא זו בלבד שנ' העיד, בחקירתו הראשית, כי אינו יודע מה היתה מערכת היחסים בין המשיב לאמו במועד עריכת הצוואה, אלא שטען, כי "מי שלא שם לב רואה כאילו יש מערכת יחסים טובה..." (עמ' 17, ש' 34-28 לפרוט' מיום 5.12.2024). כך או אחרת, מעדותו של האח נ' עולה, באופן חד משמעי, כי כל האירועים הנטענים על ידו אירעו שנים לאחר מועד עריכת הצוואה. כך, הוא תיאר בעדותו, כי אירוע האלימות שאירע לטענתו במהלך "הארוחה המשפחתית" היה, למיטב זכרונו, "אחרי שאח שלי י' יצא מבית חולים. לא זוכר מדויק" (עמ' 21, ש' 34-28 לפרוט' מיום 5.12.2024) וכי מי שסיפרה לו על התנהגותו האלימה של המשיב היא העובדת הזרה של המנוחה, שהחלה לעבוד אצלה כעשור לאחר עריכת הצוואה (ר' למשל, בעמ' 21, ש' 24-20 לפרוט' מיום 5.12.2024), מה גם שממילא מדובר בעדות שמיעה שמשקלה הראייתי נמוך. על האמור יש להוסיף, כי המתנגד נמנע מזימונה של המטפלת הסיעודית למתן עדות, אעפ"י שבדיון הקדם מיום 28.11.2023 כלל אותה לכתחילה ברשימת העדים מטעמו (ר' עמ' 4, ש' 18-17 לפרוט'), והימנעותו מהעמדת גרסה זו לבחינה במסגרת חקירה נגדית פועלת לחובתו.

     

88. אל מול עדותם של המתנגד והאח נ', עומדת גרסתו ועדותו של המשיב, אשר הכחיש בתוקף את הטענות המיוחסות לו, לרבות הטענה שאיים על המנוחה ונקט כלפיה באלימות מילולית ופיזית ולרבות את אירוע האלימות הנטען במהלך הארוחה המשפחתית ("על האש") (עמ' 137, ש' 31 – עמ' 138, ש' 36 לפרוטוקול). המשיב אמנם הודה בחקירתו כי נהג לצרוך סמים מסוג קנאביס והסביר, כי גירושיו השפיעו עליו לרעה במישור האישי והכלכלי (עמ' 137, ש' 5-7 לפרוטוקול). ואולם, העובדה שהמשיב נהג לעשן קנאביס ונקלע לחובות, אין בה כדי לבסס את הטענה והמסקנה לפיה המשיב גם נהג בתוקפנות / באיומים כלפי המנוחה, והנכון הוא שלא הונחה בפני כל תשתית ראייתית להוכחת טענות אלה. ממילא, המתנגד גם לא העמיד טיעון של ממש באיזה אופן יש במצב דברים זה משקל לענייננו.

     

    בעניין זה, מצאתי להעדיף ולקבל גרסתו של המשיב, אשר נתמכה בעדויותיהם של האחים ש' ומ', אשר שללו מכל וכל את ההתנהגות האלימה המיוחסת למשיב כלפי המנוחה, לרבות בקשר עם אותו אירוע נטען בארוחה המשפחתית, בו היו נוכחים (ראו עדותו של האח מ' בעמ' 57, ש' 10-21 לפרוטוקול ועדותו של האח ש' בעמ' 70, ש' 8-22 ובעמ' 76, ש' 32 – עמ' 77, ש' 26 לפרוטוקול). גם עדות השכנה, הגב' ח', תמכה בגרסתו של המשיב. הגב' ח' העידה כי היא מעולם לא ראתה את המשיב פוגע במנוחה, בין אם באופן פיזי או באופן מילולי (עמ' 89, ש' 23-30 לפרוטוקול).

     

89. יוצא אפוא, כי המתנגד לא הביא ראיות שיש בהן כדי לתמוך בטענותיו בדבר ההתנהגות המאיימת ו/או האלימה של המשיב כלפי המנוחה סמוך לעריכת הצוואה.

     

90. מכלל העדויות שנשמעו לפני התרשמתי, כי המנוחה הייתה אישה חזקה ועצמאית בדעתה. כך, האח ש' העיד, כי המנוחה לא פחדה מהמשיב או מכל אדם אחר (עמ' 76, ש' 24-27 לפרוטוקול) וכי "היתה עצמאית לגמרי, אישה צלולה שיודעת מה היא עושה נחושה בדרכה. אף אחד לא אמר לה מה לעשות ומה לא לעשות. מה שהיא רצתה היא עשתה" (עמ' 70, ש' 1-3 לפרוטוקול). גם האח מ' העיד, כי המנוחה "לא פחדה מאף אחד" ושלל האפשרות שערכה צוואתה לטובת המשיב בשל חששה ממנו (עמ' 64, ש' 3-6 לפרוטוקול).

     

91. ממילא הדעת נותנת, כי ככל שהמשיב אכן היה נוהג באלימות כזאת או אחרת כלפי המנוחה כטענת המתנגד, הרי שזו לא הייתה חפצה להוריש לו את כל עיזבונה ולא הייתה פועלת לשם כך.

     

92. יוזכר, כי האח מ' העיד שהמנוחה הצהירה בפניו כי היא מעוניינת להוריש את כל רכושה למשיב (עמ' 56, ש' 10-13 לפרוטוקול). כך, גם בהליך הקודם נקבע, כממצא עובדתי, שדודתם של הצדדים, אחות אמם (הגב' ד' ט'), היא זו אשר חשפה כי המנוחה סיפרה לה שערכה צוואה לטובת המשיב, באופן התומך במסקנה כי זה אכן היה רצונה ומבוקשה.

     

93. מחומר הראיות נמצא שהוראות הצוואה מתיישבות עם מערכת היחסים המשפחתית באופן המחזק את התרשמותי כי צוואת המנוחה הייתה פרי רצונה העצמאי של המנוחה ולא תולדה של השפעה בלתי הוגנת עליה מצד המשיב. בפני בית המשפט נפרשה תמונה ברורה אודות מערכת יחסים בין המנוחה למשיב – בן הזקונים של המנוחה ממנה עולה שהקשר ביניהם היה קרוב ומיוחד. המשיב התגורר בבית אמו מיום היוולדו ולמשך מרבית חייו, והוא שב להתגורר עמה לאחר גירושיו (ר' עדותו בעניין זה, שלא נסתרה, בעמ' 132, ש' 24-26; עמ' 135, ש' 23-33 ועמ' 140, ש' 17-18 לפרוטוקול.). עוד עולה מעדותו של המשיב, כי הוא היה "הילד המועדף" על המנוחה בהיותו בן הזקונים: "היא העדיפה אותי בכלל כי אני הכי קטן ואני הייתי איתה צמוד 24 שעות. וישנתי איתה עד לצבא אבא שלי יצא מהחדר אני הייתי ישן איתה עד לצבא עד שהתגייסתי. כן. תשאל את כל האחים שלי... אני הייתי ילד מפונק, ילד שעשועים, י' (המתנגד – ש.כ) אחי יותר גדול ממני, אני בן 58 הוא בן 66 כמעט..." (עמ' 139, ש' 20-25 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור; ש.כ.).

     

    המשיב העיד, כי טיפל במנוחה וסעד אותה עד יומה האחרון (עמ' 138, ש' 23 – 26; עמ' 139, ש' 11-17 לפרוטוקול). חיזוק לעדותו של המשיב ניתן למצוא בעדותו של האח ש', שכאמור נמצאה עליי מהימנה במיוחד, כי המשיב סייע ותמך במנוחה (עמ' 71, ש' 4-10 ועמ' 74, ש' 25-28 לפרוטוקול).

     

    יתרה מזאת. כאשר נשאל האח ש' בחקירתו הנגדית האם ייתכן שהמשיב התגורר עם המנוחה כדי שתתמוך בו כלכלית מפאת היותו "גרוש, מובטל וצורך סמים", השיב: "חס וחלילה, חס ושלום" (עמ' 75, ש' 13-16 לפרוטוקול) והוסיף בעניין זה, כי גם המתנגד לא עבד באותה תקופה ואולם המנוחה שיתפה אותו כי עם המתנגד היא אינה מעוניינת לגור, וזאת במובחן מהמשיב (עמ' 75, ש' 18- עמ' 76, ש' 3 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור; ש.כ.). משאלו פני הדברים, אני מוצאת לדחות מכל וכל גם את טענת המתנגד כי המשיב "השתלט" על בית המנוחה.

     

    גם עדותה של הגב' ח', שכנתה של המנוחה, עולה, כי למשיב היה מקום מרכזי בחייה של המנוחה: "היא היתה אוהבת את א', בשבילה א' זה העולם, הכל" (עמ' 89, ש' 22 לפרוטוקול). עוד העידה השכנה כי דאגתו של המשיב הייתה נתונה למנוחה, כי היא זוכרת שהמשיב היה קונה למנוחה מתנות מדי חג ונשאר לצידה בבית החולים (עמ' 97, ש' 31 – עמ' 98, ש' 6 לפרוטוקול). כאמור, עדותה של השכנה נמסרה באופן מהימן וקוהרנטי. עסקינן בעדה בלתי תלויה לחלוטין בתוצאות ההליך ומשכך מצאתי ליתן לדבריה – העומדים בסתירה לטענות המתנגד - משקל גבוה.

     

94. למען הזהירות בלבד, הגם שהמתנגד לא טען למעורבותו של המשיב בעריכת הצוואה, הואיל שב"כ המתנגד התייחס לכך באופן משתמע בשאלותיו לאורך שמיעת הראיות, יודגש כי בהליך הקודם בעניין ביטול צו הירושה (ת"ע 45715-01-21), נקבע כממצא עובדתי שהמשיב לא ידע על עריכת הצוואה והמתנגד מושתק מלטעון אחרת. אם כן, אין להלום כל טענה או השערה על אודות מעורבות המשיב בעריכת הצוואה, מקום בו נקבע כי הוא כלל לא ידע על עריכתה בזמן אמת. בכל אופן, כפי שכבר הובהר לעיל, עדותו של עוה"ד עמיאור, שנמצאה עליי מהימנה, משקפת את אשר התרחש בעת עריכת הצוואה וחתימת המנוחה על הצוואה, וזו מוכיחה שהמשיב לא היה מעורב כלל בעריכת הצוואה. בעניין זה יוסף, כי טרוניית המתנגד כי הצוואה נעדרת מספר זהותו של המשיב, הזוכה לפי הצוואה, דווקא מחזקת את חוסר מעורבותו בצוואה, שכן הדעת נותנת שככל שהיה מעורב בעריכתה של הצוואה, הרי שהיה מוסר בידי המנוחה ו/או עורך הצוואה את מספר זהותו.

     

    טענתו של המתנגד והעד מטעמו להשפעה בלתי הוגנת מסתכמת כל כולה בהשערה בלתי מבוססת ונעדרת כל אחיזה במציאות, כי המשיב היה מעורב בעריכתה של הצוואה. די אם נפנה בעניין זה לעדותו של האח נ', מטעם המתנגד, אשר העיד, באופן ספונטני, בקשר עם תמיכתו בהתנגדות, כי: "השאלה השנייה היא איך היא הגיעה לשם? מי הביא אותה לשם? מונית רכב איך הגיעה לשם? מישהו הביא אותה לשם" (עמ' 20, ש' 14013 לפרוט') ובהמשך: "אם היו אומרים לי מי לקח אותה לשם, אם היו מסבירים לה בטוניסאית ובערבית הייתי אומר גמרנו. לשאלת בית המשפט אם היא הייתה מדברת עברית שוטף לא הייתי מתנגד" (עמ' 22, ש' 13-12 לפרוט').

     

95. עוד יוסף למעלה מן הצורך, כי יישום מבחני העזר שנקבעו בהלכת מרום על ענייננו, אינם מלמדים על השפעה בלתי הוגנת על המנוחה: תלות ועצמאות - המתנגד לא הציג כל ראייה המלמדת שהמנוחה לא הייתה עצמאית בעת עריכת צוואתה, כ- 18 שנים טרם פטירתה, אלא להיפך, כפי שפורט לעיל, הוכח כי המנוחה היתה דעתנית ועצמאית, הן מבחינה פיזית והן מבחינה הכרתית. כל שנטען על ידי המתנגד בעדותו בעניין זה, הוא שהמנוחה נזקקה לעזרה ב"סידורים" והתנהלות מול מוסדות ציבוריים (בנק, קופת חולים וכיו"ב), מאחר שלטענתו לא ידעה עברית (עמ' 34, ש' 5-11 לפרוטוקול). מעבר לכך שהמשיב והעדים מטעמו סתרו גרסתו של המתנגד והעידו כי המשיבה הייתה עצמאית לחלוטין במועד עריכת הצוואה (ר' עדותו של המשיב בעמ' 134, ש' 9-23; עדותו של האח מ' בעמ' 55, ש' 10-14; עדותו של האח ש' בעמ' 70, ש' 1-3 ובעמ' 71, ש' 29 – עמ' 73, ש' 3 ועדותה של השכנה בעמ' 90, ש' 15-29 לפרוטוקול) ממילא, נקבע בהלכת מרום כי תלות מהבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לבחינת תלות המנוח בזולת (סעיף 12 לפסק הדין); תלות וסיוע – לא הונחה כל ראיה לתלות של המנוחה במי מקרוביה בעת עריכת צוואתה. מהעדויות שנשמעו לפניי עולה, כי המנוחה התנהלה באופן עצמאי במועד עריכת צוואתה וההתדרדרות במצבה הייתה בעיקרה בארבע השנים האחרונות לחייה (בשנים 2009 – 2014 לערך), אם בכלל. דהיינו, במועד עריכת הצוואה (מאי 1996) המנוחה היתה עצמאית. ברי כי אין בעובדה שהמשיב התגורר עם המנוחה במועד עריכת הצוואה, כדי לשלול את רצונה העצמאי. קשרי המצווה עם אחרים – במקרה דנן לא נטען ולא הוכח שקשריה של המנוחה עם אחרים נותקו או היו מוגבלים או מועטים, אלא ההיפך הוא הנכון. מעדות המתנגד והעד מטעמו, האח נ', עולה, כי הם ובני משפחתם נהגו לבקר את המנוחה באופן תדיר ולהתארח בביתה והאח נ' העיד כי סייע למנוחה באופן שוטף ב"סידורים" וב-"קניות" בשווקים. נסיבות עריכת הצוואה ומידת מעורבותו של הזוכה בעריכתה – כפי שפורט לעיל, לא מצאתי לקבל טענת המתנגד, שנטענה באופן אגבי וספקולטיבי בעדותו ובעדות האח נ', כי המשיב היה מעורב בעריכת הצוואה.

     

96. לא ניתן לחתום פרק זה, בלא להידרש לטענת המתנגד בסיכומיו, כי יש לבחון את עילות ההתנגדות כמכלול, בהתאם ל"הלכת החוטים השזורים" שנקבעה בפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל, בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלונית (פורסם בנבו, 6.5.2015), באופן המביא לביטולה של הצוואה (סעיפים 50-48 לסיכומי המתנגד).

     

    הלכת "החוטים השזורים" אינה מהווה עילת התנגדות בפני עצמה. בבע"מ 4459/14 לעיל, נקבע כי יש לראות בעילות התנגדות לפסילת צוואה, המפורטות בחוק הירושה, עילות מצטברות ואין לבחון כל עילה בפני עצמה בלבד וכי גם ללא הוכחת מלוא יסודות העילות, אזי משקלן המצטבר יכול להביא לפסילת הצוואה.

     

97. בנדוננו, המתנגד כלל לא טען – וקל וחומר לא הוכיח - העדר כשירות של המנוחה לערוך צוואה ו/או מעורבות בעריכתה ומכאן ש"הלכת החוטים השזורים" אינה רלבנטית למקרה שבפני. כעולה מהראיות שהובאו בפני ונוכח הטענות שהעלה המתנגד, במקרה זה אין בכלל ולו קצה חוט שיכול להישזר. ברי, כי באין חוטים, אין גם שזירה, והלכת החוטים השזורים לא נועדה למלא תוכן חסר שלא נטען קל וחומר הוכח. ממילא, כפי שפורט בהרחבה לעיל, אין בחומר הראיות כדי לתמוך במסקנה שהצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, וזאת בין אם מתוך בחינה נפרדת של כל אחד מהמבחנים שנקבעו בהלכת מרום, ובין תוך בחינה במבט-על.

     

98. בהקשר זה ראוי להפנות לפסק דינה של כב' השופטת פאני גילת כהן שניתן לאחרונה בעניין עמ"ש 44734-01-24 פלונית נ' פלונית (פורסם במאגרים, 9.3.2025) ולפיו "באספקלריה של מדיניות משפטית ראויה, יש לנקוט גישה זהירה בהחלת ההלכה (הלכת החוטים השזורים-ש.כ) ולהגבילה למקרים מיוחדים בלבד ובכך למנוע חוסר וודאות והרחבה של עילת ההשפעה הבלתי הוגנת למחוזות בלתי ידועים".

     

99. אשר על כן, מהתשתית הראייתית שהונחה בפניי, מצאתי כי המתנגד לא הצליח להוכיח, ולו בראשית ראיה, כי המשיב השפיע על המנוחה באופן בלתי הוגן לעשות את צוואתה. השתכנעתי כי המנוחה היתה עצמאית, למצער מבחינה הכרתית-שכלית, וניהלה קשרים עם אחרים, ובכלל זה עם המתנגד ויתר האחים. מכלל הראיות שהובאו לפתחי בקשר עם תמונת חייה של המנוחה והקשר הקרוב שלה למשיב, התרשמתי, כי במועד עריכת הצוואה המנוחה הייתה אישה צלולה ודעתנית והצוואה סבירה על פי הגיונה של המנוחה ומשקפת את רצונה האמיתי.

     

    סוף דבר

     

100. בשים לב לכלל הראיות והעדויות שהונחו לפניי בהליך זה, באתי לכלל מסקנה, כי המתנגד לא עמד בנטל המוטל על כתפיו להוכיח את טענות התנגדותו ביחס לאף אחת מן העילות שנמנו על ידו, ולא הוכח על ידו כי הצוואה פסולה או דינה להתבטל. אשר על כן, הריני מורה על דחיית ההתנגדות על כלל חלקיה.

      

101. משטענות המתנגדות נדחו לגופן, הנני נעתרת לבקשת המשיב למתן צו לקיום צוואתה של המנוחה. ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 27.5.1996. ב"כ המשיב יגיש צו לקיום הצוואה לחתימתי כשהוא ערוך על גבי טופס 5 לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998, בצירוף העתק קריא וברור של הצוואה, וזאת בתוך 7 ימים מהיום.

      

102. לאור התוצאה אליה הגעתי, בשים לב למהות ההליך והיקפו, לאור התנהלות הצדדים לאורך ניהול ההליך ובהמשך להחלטה מיום 28.11.2023, מצאתי לחייב המתנגד בהוצאות המשיב בסך של 50,000 ₪ , אשר ישולמו תוך 30 ימים.

      

103. פסק הדין מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.

      

104. פסק הדין יומצא לצדדים באמצעות באי כוחם.

      

105. בזאת מסתיימים שני ההליכים שלפניי והמזכירות תסגור את שני התיקים.

      

      

      

     ניתן היום, כ"ו סיוון תשפ"ה, 22 יוני 2025, בהעדר הצדדים.