פס"ד המכיר בבת-זוג של מנוח כידועתו בציבור הזכאית לרשת אותו

 פתח דבר

1. לפניי שתי תובענות קשורות:

   1. האחת- תובענה לתיקון צו ירושה באופן בו התובעת תירשם כיורשת נוספת לבנו של המנוח, מכוח היותה בת זוגו של המנוח בעת פטירתו ותוך הסתמכות על סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.

   2. השנייה- תובענה למתן צו קיום צוואה באופן בו יינתן תוקף להסכם ממון עליו חתם המנוח כצוואתו.

2. התובענות נשמעו במאוחד ולצורך הרציפות במסגרת פסק דין זה, גב' XXX תיקרא "התובעת" ומר XXX ייקרא "הנתבע".

3. בדיון קדם המשפט הפצרתי בצדדים לבחון אפשרות לגישור או גיבוש הסכמות באופן שההליך המשפטי יתייתר, לצערי הדבר לא הסתייע ונדרשה הכרעה שיפוטית.

   רקע עובדתי רלוונטי והשתלשלות ההליכים

4. המנוח XXX ז"ל נפטר בתאריך 29.5.23 (להלן: "המנוח"). המנוח נפטר כשהוא גרוש ולא הותיר אחריו צוואה.

5. הנתבע הוא בנו היחיד של המנוח.

6. התובעת והמנוח ניהלו קשר זוגי משנת 2006, חתמו על הסכם ממון ביום 6.3.2007 וההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום 22.3.2007 (להלן: "הסכם הממון"). אין מחלוקת שבמסגרת הסכם הממון נקבעה הפרדה רכושית מוחלטת בין הצדדים. אין מחלוקת שהצדדים היו בני זוג עד למועד פטירת המנוח אולם טיב הקשר ומהותו שנויים במחלוקת.

7. המוסד לביטוח לאומי הכיר בצדדים כידועים בציבור החל מיום 1.1.23 על בסיס טופס הצהרה עליו חתמו התובעת והמנוח. טופס ההצהרה הוגש לביטוח לאומי ביום 1.2.23. (להלן: "טופס הצהרה כידועים בציבור"). בטופס הצדדים הצהירו על עצמם כידועים בציבור החולקים קורת גג משותפת מחודש 6/22.

8. בתאריך 20.7.23 ניתן צו ירושה בעניינו של המנוח, לפיו יורש את עזבונו בנו היחיד, הנתבע.

9. בתאריך 27.8.23 התקבלה במזכירות הרשם לענייני ירושה בקשת התובעת לתיקון צו הירושה וזאת על דרך הוספתה כיורשת נוספת, בטענה כי הייתה בת זוגו של המנוח ב-15 השנים עובר למועד פטירתו. לטענת התובעת, הבקשה לצו ירושה לא הובאה לידיעתה אלא רק בחלוף כחודש, קרי ביום 21.8.23, אז נשלח הצו לבנה XXX.

   בעמדתו כתגובה לתובענה, סבר היועץ המשפטי לממשלה כי דין הבקשה להתברר בבית המשפט לענייני משפחה, תוך שעל התובעת להבהיר כיצד בקשתה עומדת בתנאי סעיפים 55 ו- 72 לחוק הירושה, תשכ"ה, 1965 (להלן: "חוק הירושה") והתיק הועבר לביהמ"ש. הואיל והצדדים בגירים לא נטל ב"כ היועמ"ש חלק פעיל בהליכים ונותר כנתבע פורמאלי בלבד.

10. התיק הועבר להליך מהו"ת, אולם לאור הודעת המגשרת כי הצדדים להליך בחרו שלא לפנות להליך גישור ולהמשיך את ניהול ההליכים בבית משפט, התיק התנהל לפני.

11. בתאריך 14.1.24 הגיש הנתבע תובענה, במסגרתה עתר להכיר בהסכם הממון כצוואת המנוח.

12. בתאריך 26.6.24 התקיים דיון קדם משפט לאחריו ביקשו הצדדים לקבוע את התיק להוכחות והגישו לביהמ"ש תיק מוצגים מטעמם.

13. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 31.10.24, במסגרתה נחקרו הצדדים בחקירה ראשית ונגדית ללא תצהירים בכתב. התובעת העידה בעצמה ומטעמה העידו שני ילדיה, הנתבע העיד בעצמו ולא הביא עדים נוספים מטעמו.

14. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

15. שלוש שאלות משפטיות דורשות הכרעה:

    1. האם מתקיימים התנאים הדרושים על מנת לדון בתובענה לתיקון צו הירושה בשים לב לסעיף 72 לחוק הירושה?

    2. האם ניתן לראות בהסכם הממון צוואה?

    3. האם הקשר בין התובעת למנוח מזכה אותה בזכויות בעיזבונו של המנוח כבת זוג מכוח סעיף 55 לחוק הירושה?

16. בחינת השאלות המשפטיות המהותיות תבוצע למען הנוחות זו אחר זו, תוך שטענות הצדדים הרלוונטיות ביחס לכל שאלה משפטית ישולבו בתמצית בכל פרק רלוונטי, כך גם ניתוח הראיות שהונחו בפני ביהמ"ש במסגרת ההליך המשפטי.

    התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי יש לדון בבקשתה לתיקון צו הירושה

17. הואיל וניתן צו ירושה עוד ביום 20.7.23, המגדיר כי הנתבע הוא יורשו היחיד של המנוח, נדרשה התובעת להבהיר מדוע הגישה את בקשתה לתיקון צו הירושה כחודשיים לאחר מתן הצו וכיצד הינה עומדת בתנאי סעיף 72 לחוק הירושה.

    לעניין זה, טענה התובעת כי הבקשה לצו ירושה לא נשלחה אליה מעולם ולא הובאה לידיעתה, אלא רק מספר ימים טרם הגישה את בקשתה לתיקון הצו.

    לדבריה, הסתיר הנתבע את זוגיות המנוח ולא עדכן אותה כנדרש, בעת הגשת הבקשה לצו ירושה.

    טענה זו של התובעת לא נסתרה בידי הנתבע, למעשה לא הייתה כל התייחסות של הנתבע לעניין זה ומכאן שיש לדון בתובענה לתיקון צו הירושה.

    לא ניתן להכיר בהסכם הממון כצוואה

     

18. בכתב התביעה לא בוצעה כל הפניה למקור משפטי עליו ניתן להסתמך בכדי לקבל את התובענה, אולם הודגש כי נכון וצודק לעשות כן תוך הסתמכות על רצון המצווה. הנתבע הפנה לסעיפים ספציפיים בהסכם הממון אשר לדידו תומכים בטענה זו ואלו הם בתמצית (הדגשות אינן במקור ר.ו):

    1. סעיף 8.3.3 – הצדדים הסכימו כי הזכויות הרכושיות של כל צד לא יהיו ברות איזון ו/או ברות חלוקה בין אם עקב פקיעת חיי השיתוף עקב גירושין ובין מחמת מיתה ו/או בעת פרידה;

    2. סעיף 8.4.4 – כל רכוש אשר יירכש על ידי אחד הצדדים יישאר בבעלותו ויוכל לקחתו בתום החיים המשותפים ו/או עקב פטירת בן הזוג האחר;

    3. סעיף 10.1.3 – במידה ומקרה ביטוח יהיה מות המבוטח יהיו יורשיו זכאים למלוא דמי הביטוח;

    4. סעיף 10.1.4 – במידה ומי מבני הזוג אשר חלילה ילך לעולמו, בן הזוג הנותר בחיים לא יהא זכאי לזכויות הקבועות בפוליסות של ביטוחי החיים של הצד הנפטר;

        

    5. סעיף 22 – היה והחיים המשותפים של הצדדים יפקעו על ידי פטירת אחד מבני הזוג והצדדים יגורו באותה העת יחד באותה דירה בה בחרו, יהיה זכאי בן הזוג שנותר בחיים להתגורר בדירה הנ"ל עד 3 חודשים לאחר פטירת בת הזוג ו/או עד אשר ימצא מקום מגורים אחר, לפי המוקדם;

    6. סעיף 23 – בכפוף לסעיף 22, מובהר כי ליורשיהם של בני הזוג לא תהא כל זכות, לא מכוח הסכם זה ולא מכח דין אחר, להתערב בזכאותו של בן הזוג שנותר לחיות את המשך חייו בדירה הנ"ל;

    7. סעיף 24 – מציין הוראות הורשה במקרה בו שני בני הזוג נפטרים ביחס לרכושם המשותף, שם נרשם באופן מפורש כי יורשו של המנוח הינו הנתבע.

19. טענות התובעת בתמצית עומדות על כך שהסכם הממון קובע הפרדה רכושית במהלך החיים המשותפים ועם פקיעתם, בין אם מחמת פירוד או מיתה, אך אינו מסדיר זכויות הורשה, ולכן אינו יכול לשמש כתחליף לצוואה. התובעת אינה זכאית למחצית מעיזבון המנוח מכוח הלכת השיתוף או כוונת השיתוף בין הצדדים, להבדיל מזכות כל צד לרשת את בן הזוג לאחר פטירה. מה גם, שהצדדים הצהירו בהסכם הממון על ידיעתם בפועל בדבר יכולתם לערוך צוואה, דבר אשר לא ראו לנכון לעשות, דבר המלמד על תפיסת הצדדים את הסכם הממון כהסכם בלבד ולא כצוואה. בהיעדר צוואה או למצער, הוראה צוואתית מפורשת (ולא משתמעת) רלוונטית בהסכם הממון, לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון, לפיה רצון המנוח היה לנשל את התובעת מעיזבונו.

20. הנתבע מדגיש בכתב התביעה את חשיבות הזכות והחופש לצוות, ובכלל זאת נטען כי למנוח היה החופש לצוות והמנוח בחר שלא לערוך צוואה בחייו מאחר ורצה שעיזבונו יחולק עפ"י חוק הירושה, ולו היה רוצה לעשות אחרת, יכול היה לעשות כן במשך 17 שנה של זוגיות (סעיף 25 לכתב התביעה וסעיף 43 לסיכומים).

21. אין לי אלא להסכים עם טענה זו, אולם הטענה הלכה למעשה מבהירה מדוע אין להכיר בהסכם הממון כצוואה- על בסיס רצונו של המנוח, זאת מעבר לקשיים המשפטיים האחרים, ואפרט בקצרה.

22. נטען כי יש להתייחס להסכם הממון כצוואה בעדים, היינו על הצוואה לעמוד בתנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק הירושה:

    "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

    עולה מהאמור, שהמצווה צריך להצהיר בפני העדים "שזו צוואתו" ("יסוד עובדתי"), והעדים צריכים לאשר באותו מעמד בחתימת ידם על-פני הצוואה, שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו ("יסוד ראיתי") [ראו: ע"א 851/79 שולמית בנדל נ' דורון בנדל, לה(3) 101 (1981)].

23. אמנם על פי סעיף 25 לחוק הירושה, ביהמ"ש יכול לקיים צוואה על אף פגם או חסר בצורתה ובלבד שהתקיימו מרכיבי היסוד בצוואה. אולם, לא ניתן לקבוע בהעדר ראיות לתמוך, שאכן התקיימו היסודות הדרושים.

    הנתבע לא הרים את הנטל הנדרש ולא הביא ראיות לתמיכה בטענותיו. בכלל זאת הנתבע לא זימן לעדות את עורכת הדין אשר ערכה את הסכם הממון, ממנה ניתן היה ללמוד האם המצווה הצהיר במילותיו (גם אם לא בנוסח המדויק הקבוע בסעיף 20 לחוק הירושה), שמדובר בצוואתו. בנוסף, הנתבע כלל לא חקר את התובעת על סוגיה זו בעוד שעל פי הקונסטרוקציה אותה ביקש לבנות הנתבע, התובעת היא עדה לצוואה לכאורה.

    בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע האם שוחח עם העו"ד שערך את הסכם הממון והשיב בשלילה. כאשר נשאל האם ניסה לברר באמצעות עו"ד מה הייתה כוונת הצדדים בחתימתם על הסכם הממון, השיב כי ניסה ליצור עם עו"ד קשר אך נראה לו שהוא נפטר או בפנסיה (פרו' עמ' 7 שורות 20-24).

    רק על מנת לסבר את האוזן, את הסכם הממון ערכה עורכת דין, כך שלא ברור מדוע הנתבע התייחס אליה בלשון זכר.

24. נוסף לאמור לעיל, ראוי לצטט את סעיף 15 להסכם הממון:

    "כל צד יהא רשאי לצוות את רכושו כראות עיניו ולעשות כל צוואה שימצא לנכון ואשר אין בה סתירה לתנאי הסכם זה וכל צד אינו מתחייב כלפי זולתו באשר לתוכן צוואתו".

    מהמפורט לעיל, המסקנה היחידה המתבקשת היא שהמנוח לא ראה בהסכם הממון את צוואתו, שאחרת הסעיף מתייתר לחלוטין. זאת ועוד, ככל שלא היה ברור לצדדים שעסקינן בשני מסמכים נפרדים, קשה להסביר מדוע החילו הצדדים על עצמם מגבלה, ולפיה צוואתם לא תסתור את תנאי ההסכם, על מנת להבטיח שהתחייבויות אשר התחייבו האחד לשני במסגרת הסכם הממון יקוימו, ולעניין זה ניתן להפנות לסעיפים 22-23 להסכם הממון המצויים תחת הכותרת "פירוד ע"י פטירה".

25. סעיפים 22 ו-23 להסכם הממון עוסקים בזכות מגורים בדירה בה התגוררו הצדדים יחדיו לפני הפטירה לפרק זמן קצר של 3 חודשים. כלומר, אין בסעיפים אלו הוראה פוזיטיבית מי הם היורשים של אותה הדירה בה יתגוררו בני הזוג לאחר פטירת מי מהם. ההוראה מכוונת לכך שלבן הזוג שנותר בחיים תהיה תקופת התאקלמות ושיורשיו של הנפטר יכבדו את תקופת ההתאקלמות של בן הזוג שנותר בחיים ולא יסלקו אותו מידית מהדירה.

26. להבדיל, בסעיף 24 להסכם הממון- מגדירים הצדדים מי הם יורשיהם, אולם הסעיף מתייחס למקרה פרטני עם תנאים מצטברים ובמסגרתו, במידה ושני בני הזוג נפטרים, הרכוש המשותף שרכשו במשותף ואשר מומן על ידם יוצא למכירה ושוויו יעבור ליורשים המפורטים בסעיפים 24.1 ו-24.2 בחלקים שווים.

    מדובר בהוראה ירושתית מנחילה, אולם אין צורך לדון בה מאחר והיא אינה רלוונטית לנסיבות הליך זה, שכן עסקינן במקרה בו רק אחד מבני הזוג נפטר ולא שניהם יחדיו.

27. שאר הסעיפים אליהם הופניתי בהסכם הממון נוגעים לשמירת עיקרון הפרדה הרכושית עליו הסכימו הצדדים הן בחייהם והן לאחר פטירה, כך שיורשיו של בן זוג שנפטר לא יוכלו לתבוע את בן הזוג שנותר בחיים לזכות בנכסיו או לחילופין בן הזוג שנותר בחיים לא יוכל לתבוע שיתוף בנכסים מכוח החיים המשותפים [ראו לעניין זה עמ"ש (ת"א) 44688-10-22 פלונית ואח' נ' אלמונית (פורסם במאגרים)]. לעניין זה, אדגיש כי בסעיף 8.3.3 – הצדדים הסכימו כי הזכויות הרכושיות של כל צד לא יהיו ברות איזון ו/או ברות חלוקה בין אם עקב פקיעת חיי השיתוף עקב גירושין ובין מחמת מיתה ו/או בעת פרידה, אולם בחינה דקדקנית של הסעיף מעלה כי עסקינן באיזון או חלוקה של נכסים- להבדיל מהורשה שלהן!

28. המקרה לפנינו מובחן ממקרים שונים אשר נבחנו בפסיקה, במסגרתם בהסכם ממון נקבעו הוראות ספציפיות המתייחסות לזכות הורשה- אליה התייחסו בני זוג באופן מפורש. במקרים אלו, נדרש ביהמ"ש לשאלת פרשנות ההתחייבות ההסכמית של הצדדים ביחס להוראות הקבועות בסעיף 55 לחוק הירושה "הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת" שיש בה להגביל את זכות בין הזוג לרשת את המנוח/ה [ראו: ע"מ (חיפה) פלונית נ' אלמונית 306/06 13.6.2007 (פורסם במאגרים); עמ"ש (ת"א) 11700-12-16 ש.א. ואחרים נ' ש.ט 1.10.2018 (פורסם במאגרים) והאזכורים המופעים בפסקי דין אלו].

29. מכאן ניתן לקבוע כי לא ניתן לראות בהסכם הממון "צוואה" ולמעלה מהדרוש (שכן הנתבע כלל לא טען זאת בכתבי טענותיו) לא ניתן לראות בהסכם הממון אף לא "הוראה אחרת מפורשת או משתמעת" כלשון סעיף 55 לחוק הירושה.

    התובעת מודה בפה מלא כי חלה הפרדה רכושית מוחלטת בין הצדדים וכך נהגו הצדדים כל חייהם כזוג, ולא עותרת לקבל זכויות בעיזבון המנוח מכוח חזקת השיתוף ו/או כוונת השיתוף ו/או הסדר איזון משאבים נוכח הוראות הסכם הממון המפורשות, הברורות לה.

    על כן, נותר לדון בשאלה האם התובעת זכאית לרשת את המנוח כדין על פי הוראות חוק הירושה.

     

     

     

    זכות הורשה מכוח סעיף 55 לחוק הירושה- ידועים בציבור

     

30. טענות התובעת בתמצית:

    1. הצדדים ניהלו מערכת יחסים ארוכה, רצופה ואקסקלוסיבית, אשר החלה כ-17 שנה עובר לפטירת המנוח, ללא נישואים אך כידועים בציבור. הנתבע אינו מכחיש את עצם היות הצדדים בני זוג וגם לו היה ברור שלאורך כל השנים המנוח ניהל זוגיות עם התובעת, הדבר מקבל ביטוי באופן מובהק בכתבי טענותיו.

    2. לאורך ההליך, הציגה התובעת ראיות ועדויות התומכות בטענותיה, ואלו לא נסתרו על ידי הנתבע.

    3. התובעת החזיקה בדירת מגורים שקיבלה מאת 'עמיגור' עד שנת 2022, ללא מגורים בה, למעט לפרקים ותקופות קצרות, מהטעם כי לא הייתה ראויה למגורים. מטרת החזקתה בדירת המגורים הייתה לצורך ביטחון ועתודה כלכלית בלבד ובעידודו של המנוח. חרף החזקת דירת עמיגור, תקופה קצרה אחרי שנחתם הסכם הממון בין הצדדים הם התגוררו תחת קורת גג משותפת.

    4. הצדדים הצהירו גם באופן רשמי על מגורים משותפים, החל מחודש יוני 2022, בטופס הצהרת ידועים בציבור למוסד לביטוח לאומי.

    5. הצדדים ניהלו משק בית משותף, תוך שהתובעת נשאה בהוצאות הנדרשות, כפי יכולתה.

    6. כללי "השתק שיפוטי" אינם רלוונטיים לעניינו, מהטעם שאין חפיפה מלאה בין התקופות לגביהן נטען ל"השתק שיפוטי" לבין התקופות הרלוונטיות לצורך הכרה בתובעת כיורשת של המנוח מכוח היותה בת זוגו, ולמצער בתקופה שמחודש יוני 2022 ועד למועד פטירת המנוח.

31. טענות הנתבע בתמצית:

    1. הצדדים לא ניהלו חיי משפחה ומשק בית משותף והם אינם עונים על התנאים הדרושים להכרה כידועים בציבור.

    2. הצדדים ניהלו מערכת יחסים חופשית שאינה מחייבת, תוך הפרדה רכושית מוחלטת, דבר המעיד על טיבה של מערכת היחסים ביניהם, שאינה מזכה את התובעת בסטטוס של ידועה בציבור.

    3. מסמך הדיווח למוסד לביטוח לאומי, להכיר בתובעת ובמנוח בני זוג, נערך מספר חודשים עובר לפטירתו של המנוח, כאשר המנוח על ערש דווי, לא צלול בדעתו ותחת השפעת תרופות.

    4. בעדותה של התובעת בנושא הזוגיות נתגלו סתירות רבות, לרבות ביחס למקום מגורי הצדדים והתקופות בהן התגוררו תחת קורת גג אחת. בדומה לכך, דיווחים סותרים בדבר הסטטוס הזוגי של התובעת הוגשו לגופים ממשלתיים שונים, לרבות 'עמיגור' והמוסד לביטוח לאומי, בגינם קיבלה התובעת הטבות שונות, לרבות דירת מגורים. יש לראות בדיווחים אלו של התובעת משום "השתק שיפוטי", ועל כן היא מנועה מלטעון כעת להיותה ידועה בציבור של המנוח או מי שהתגוררה עם המנוח תחת קורת גג משותפת.

    5. בהיעדר צוואה, היורש היחיד של המנוח הוא הנתבע, בנו היחיד, כך הייתה כוונת המנוח וכך גם הדגיש בפני הנתבע ובפני גרושתו.

    6. התובעת מבקשת להתעשר שלא כדין על גב עיזבון המנוח, תוך שברור היה לה לאורך כל שנות היכרותה את המנוח, שאין בכוונתו להוריש לה דבר.

       המסגרת הנורמטיבית וניתוח הראיות

32. הסעיף הרלוונטי לעניינו מכוחו עומדת התובעת על זכותה להיות מוכרת כיורשת על פי דין הינו כאמור סעיף 55 לחוק הירושה המפרט כדלקמן:

    "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש." 

    סעיף זה מעגן זכות בני זוג ידועים בציבור לירושה על פי דין בדומה לבני זוג נשואים, ובהתקיים ארבעה יסודות- שניים מהם סובייקטיביים הכוללים: קיום חיי משפחה ו-קיום משק בית משותף, ושניים- מהם אובייקטיביים- בעת מות אחד מהם לא היה בן הזוג נשוי לאדם אחר ו- אין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהוריש המוריש.

33. התובעת והמנוח לא היו נשואים לאף אדם אחר בעת פטירתו של המנוח, ובחלק הראשון של פסק הדין קבעתי כי לא ניתן להתייחס להסכם הממון כצוואה או "כהוראה אחרת", בהעדר התייחסות מפורשת לסוגיית ההורשה. על כן, נותר לבחון האם התובעת והמנוח קיימו חיי משפחה ומשק בית משותף.

34. נטל השכנוע בדבר התקיימות היסודות הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה, מונח על הטוען להיותו ידוע בציבור של המנוח (בג"ץ 673-89 שולמית משולם נ' בית הדין הרבני הגדול), ומאחר ועסקינן בהליך שבן הזוג הנטען כבר אינו בין החיים, הנטל הרובץ על הטוען למעמד של ידוע בציבור, הינו נטל ראייתי מוגבר (ע"א 5997-92 דוד מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל).

    בנוסף, ההלכה הפסוקה קובעת כי לנוכח המשמעויות רחבות ההיקף אשר טומנת בחובה ההכרה בבני זוג כידועים בציבור, על בית המשפט לנהוג במשנה זהירות במתן הכרה זו (רע"א 9755-04 סיגל ביטון נ' קצין תגמולים – משרד הביטחון).

35. הוראות סעיף 55 לחוק הירושה נתפרשו לא אחת על ידי בית המשפט העליון, וראוי להפנות לפסק הדין המנחה, מפיו של כבוד השופט ברנזון בע"א 621-69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר, בו פורש סעיף 55 לחוק הירושה כך:

    "יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה...היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים...".

    בהמשך, כב' השופט ברנזון מרחיב בעניין היסודות שלעיל, וקובע כך:

    "...ואמנם העיקר הוא בקשר הקיים בין בני הזוג בזמן זה; קשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית הנותנים מקום לחשוב שאילו ביש (שגיאה במקור) בן הזוג האחד מבן הזוג השני בעודו בחיים לרשום על שמו או לצוות לו חלק מתאים מנכסיו, היה נענה לכך ברצון כדי להבטיח לו מה שהיה מגיע לו לו היו נשואים כחוק. הלוא זוהי הקונסטרוקציה של סעיף 55 הרואה בנשאר בחיים מעין יורש שהמוריש ציווה לו מה שהיה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה ולזו. ".

36. קביעות אלו אומצו בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון, מפיו של כב' השופט לוין, (ע"א 79-83 היועץ המשפטי לממשלה נ' סוזן שוקרן), תוך שניתנה תשומת הלב לכלל העולה מתוך סעיף 55 לחוק הירושה, וכך נקבע: "בבוא בית המשפט לאשר 'מעין צוואה' זו, עליו להשתכנע במידה מספקת מהנסיבות שהתקיימו עובר למותו של המנוח, בכל הנוגע לחייהם המשותפים של האיש והאישה, כי אמנם המסקנה המסתברת היא, כי המנוח ראה בה, באישה, את זו שהיה מבקש להנחיל לה את עיזבונו עם מותו."

    ודוק, הבחינה היא בחינה סובייקטיבית, כלומר כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם.

     

     

     

     

    הסכם הממון- הצהרת כוונות

37. בענייננו כאמור, אין מחלוקת האם הצדדים היו בני זוג, אלא האם אותה זוגיות עונה לרף הדרוש על פי סעיף 55 לחוק הירושה. מאחר ובחינה זו נערכת תוך מתן משקל לאומד דעתם הסובייקטיבי של בני הזוג, ראוי להתחיל את הבחינה בהסכם הממון.

38. זמן קצר לאחר שהצדדים הכירו, ערכו הסכם ממון. אף על פי שהצדדים לא נישאו זה לזו ולא היו מחויבים לאשר את ההסכם בביהמ"ש- עשו כן.

    התובעת העידה כי המנוח יזם את ההסכם "הוא אמר לי שברגע שאנחנו מתחילים לגור יחד בזוג הוא רוצה לעשות הסכם שיסדיר את היחסים הפיננסים, אני לא נכנסתי לעומק ולא כל כך הבנתי הוא הסביר לי הכל אני האמנתי לו לכל דבר שהוא כתב, מה שהבנתי מה שההסכם שלו שכל הרכוש שלו-שלו וכל הרכוש שלי-שלי, ברגע שאנחנו נפרדים כל אחד לוקח את שלו" (פרו' עמ' 8 שורות 4-8).

    בחינת ההסכם מעלה הצהרות מהן ניתן ללמוד בצורה ברורה ומפורשת את כוונת הצדדים ביחס לזוגיות ביניהם: "בני הזוג מעוניינים לנהל חיי שיתוף וזאת מבלי להינשא, בתקווה שאלה ימשיכו כתקנם עד אחרית ימיהם ושנותיהם" (מתוך המבוא להסכם). בהמשך, בסעיף 3- "הצדדים מסכימים ומצהירים כי הם מעוניינים לחיות יחדיו באהבה וברעות ולקיים ביניהם חיי זוגיות מלאים כיחידה משפחתית אחת" (הדגשות אינן במקור ר.ו).

    סעיף 8.4.2 מצביע על ההסדר שאכן התקיים הלכה למעשה- הצדדים התגוררו בדירתו של המנוח והוא, ורק הוא שילם עבור רכישתה.

    סעיף 8.3.3 הסדיר את האופן בו הצדדים יישאו בהוצאות הבית, ודוק, בסעיף זה נערך שינוי. בעוד בתחילה נרשם כי הצדדים יישאו בהוצאות הבית באופן שווה וכפי שיבחרו לנכון, בהמשך הוסף בכתב יד תיקון והסעיף נרשם כך "בני הזוג ישאו בהוצאות הבית באופן שווה ו/או כפי שיבחרו לנכון" (הדגשות אינן במקור ר.ו) - לצד התיקון קיימות חתימות שני הצדדים.

    מסעיף זה ניתן ללמוד כי כבר באותה נקודת זמן היה ברור לצדדים שאין עליהם חובה לשאת בחלוקת הוצאות שווה בניהול משק הבית, אלא כל אחד מבני הזוג יתרום את חלקו לתא המשפחתי כפי שיראו לנכון.

    בפרק 10 להסכם שכותרתו "ניהול החיים משותפים"- שוב נרשם כי הצדדים ינהלו משק בית משותף בדירה משותפת אותה יבחרו (כלומר, תחת קורת גג משותפת). הצדדים חידדו את ההפרדה הרכושית בנכסים נפרדים ואלו נתנו מקום לשיתוף ביניהם ביחס למיטלטלין, ריהוט, מכשור וכלי בית שירכשו על ידי שניהם במשותף.

    מכאן, ניתן לקבוע בוודאות שכאשר נכנסו הצדדים לשלב רציני יותר במערכת היחסים ביניהם, ראו עצמם מחויבים זה לזו והצהירו על כוונתם המשותפת ליצור חיי שיתוף זוגיים מלאים כיחידה משפחתית אחת, לצד הפרדה רכושית במקרה של פרידה.

39. מאותה נקודת זמן והלאה הכיר הנתבע את הצדדים כזוג, הדבר בא לידי ביטוי באופן מובהק בכתבי טענותיו.

    למעשה, עיון מדוקדק בכלל כתבי הטענות והעדויות, מעלה שלא נטענה כל טענה ביחס ליציבות מערכת היחסים בין התובעת למנוח. לא נטען שהצדדים נפרדו, שהייתה למנוח זוגיות אחרת, או שלא הייתה רציפות בזוגיות של התובעת והמנוח. כל שנטען הוא שאותה זוגיות לא עונה למבחן "ניהול משק בית משותף" וכן שקיימות סתירות ביחס לתקופת מגורי הצדדים תחת קורת גג משותפת, בשים לב להצהרות התובעת אל מול המוסד לביטוח לאומי ועמיגור- טענות העולות כדי השתק שיפוטי, על כן לא ניתן להכיר בתובעת "ידועה בציבור" של המנוח. חלק נכבד מחקירתה של התובעת התמקד בעניין זה.

    השתק שיפוטי- אין חפיפה למלוא התקופה הנטענת

40. טענה כבדת משקל נטענה בידי הנתבע, ביחס להצהרות התובעת אל מול גופים שונים (ביטוח לאומי ועמיגור) ולפיהן היא אינה בזוגיות, בעוד שבהליך המשפטי טענה התובעת כי התגוררה עם המנוח בסמוך לאחר שחתמו על הסכם הממון וניהלו זוגיות כידועים בציבור.

    משקל רב ניתן לטופס הצהרת ידועים בציבור, שם חתמו התובעת והמנוח כי היו בקשר המון שנים אך עברו להתגורר תחת קורת גג משותפת רק בחודש 6/22. עוד נרשם בטופס, כי בין הצדדים לא נערך הסכם ממון (ככל הנראה על מנת שלא לחשוף שכבר בשנת 2007 הצהירו הצדדים על המערכת הזוגית ביניהם). על הטופס חתומים גם ילדיה של התובעת, כאשר כל אחד מהם מפרט שהצדדים היו "ידידים" מלא שנים ובכל התקופה המנוח עזר לתובעת.

41. כאשר נשאלה התובעת בחקירתה מדוע יש סתירה בין טענותיה בפני ביהמ"ש למסמכים שהציגה למוסד לביטוח לאומי, ענתה כי היא אינה מבינה במסמכים וכנראה המנוח הוא שעשה אותם והיא הסכימה עם כל הדברים שהוא עשה. עוד הדגישה כי היא אינה כותבת עברית (פרו' עמ' 10 שורות 29 עד 25). כאשר נשאלה התובעת מי מילא את הפרטים בטפסים למוסד לביטוח לאומי, השיבה שאינה יודעת האם ילדיה או שהמנוח הוא שמילא את הטפסים. כאשר מעמתים אותה עם הסתירות בין ההצהרות בטפסים לבין עדותה בביהמ"ש, טענה שאינה יודעת על כך דבר ועומדת על כך שהייתה עם המנוח כמו "בעל ואישה" (פרו' עמ' 11 שורה 34). כאשר נשאלה מדוע נרשם בטפסים למוסד לביטוח לאומי שהיו ידידים כל השנים, ענתה "בעל ואישה יכולים להיות גם ידידים" (פרו' עמ' 12 שורה 1).

42. התובעת נחקרה גם על העובדה שלאורך השנים, על סמך הצהרתה שאינה בזוגיות, קיבלה דירת עמיגור בה החזיקה עד לשנת 2022- כלומר, במהלך רוב השנים בהם טענה בכתבי טענותיה שהייתה בת זוגו של המנוח והתגוררה עימו ברציפות.

    התובעת הסבירה כי הגישה בקשה לדיור עוד טרם הכירה את המנוח, בערך בשנת 2005, ולאחר שקיבלה את הדירה בשנת 2010 החזיקה בה. טענה זו לא נסתרה. כך אמרה התובעת "אני לא הייתי בטוחה שנמשיך לגור כל החיים ביחד, הכל יכול לקרות בחיים אז בגלל זה רציתי שדירה תהיה שלי" (פרו' עמ' 9 שורות 34-35). לדבריה, דירת עמיגור לא הייתה ראויה למגורים מאחר והיו בה תקלות רבות. בתחילה התגוררה לסירוגין בדירת עמיגור ובדירת המנוח בגלל ילדיה שהיו חוזרים בסופ"ש מהפנימייה ולעיתים התגוררה בדירת עמיגור גם באמצע השבוע, אך עם השנים הפסיקה להתגורר בדירת עמיגור ורק החזיקה בה. כאשר נשאלה מדוע החזיקה בדירה עד לשנת 2022 השיבה שאם היה לה מספיק כסף הייתה משפצת את הדירה. בנוסף, טענה שהמנוח אמר לה שאולי תוכל לקנות את הדירה לילדיה בהמשך (פרו' עמ' 10).

43. קשה לקבל את הטענה שהתובעת לא הבינה את משמעות הצהרותיה למוסד לביטוח לאומי ובפני חברת עמיגור, או שלא ידעה על כך דבר. ניתן ללמוד זאת גם מתשובתה בדבר רצונה לשמור לעצמה ביטחון לקורת גג, ככל שמערכת היחסים עם המנוח תסתיים. עם זאת, מתוך המסמכים עולה כי התובעת והמנוח בחרו במתווה זה במשותף וביודעין. די בטופס ההצהרה כידועים בציבור עליו חתום המנוח כדי להגיע למסקנה זו.

44. גם ביתה של התובעת הגב' XXX נחקרה על הסתירות בין הצהרותיה במסמך הצהרת ידועים בציבור לעדותה בביהמ"ש. בחקירתה הנגדית הודתה שטופס הצהרת ידועים בציבור נרשם בכתב ידה. כאשר נשאלה על הסתירה בין הצהרתה בטפסים אלו לבין עדותה בביהמ"ש, השיבה כי כך נתבקשה למלא בטופס, "ביקשו ממני למלא ככה. אמרו לי. XXX ביקש ממני לרשום. לשאלת בית המשפט אני מבהירה כי רק המנוח ביקש ממני למרות שקודם לכן אני אמרתי אמרו לי ברבים" (פרו' עמ' 15 שורות 15-16).

45. בנה של התובעת, מר XXX, נחקר בחקירתו הנגדית בעניין זה וטען שחתימותיו על תצהירים או מסמכים של המוסד לביטוח לאומי נעשו לבקשת המנוח "אם חתמתי על תצהיר יכול להיות שכן אם אבא ביקש אני חתמתי" כשנשאל: "אבא?" השיב: "כן, אבא, אני קורא לו אבא" ובהמשך אמר: "אני עשיתי את מה שביקשו ממני שזה מה שאבא ביקש" (פרוט' עמ' 17 שורות 1- 12).

     

     

46. אין חולק כי קיימת סתירה בין עדותה של התובעת לפני לבין המסמכים שהוגשו בידי התובעת למוסד לביטוח לאומי, ברם לא מצאתי שיש בסתירה זו לפסול את מלוא עדויותיהם של התובעת וילדיה. חרף הזהירות המתבקשת בהסתמכות על עדויות אלו, מצאתי שיש להן תמיכה חיצונית.

    לצד מסמכי המוסד לביטוח לאומי קיימים מסמכים אחרים אובייקטיביים מהם ניתן ללמוד על מגורים משותפים של התובעת עם המנוח. ברם, גם לו אקבל טענת הנתבע ולפיה קיים השתק שיפוטי המונע מהתובעת לטעון כי התגוררה עם המנוח עד למועד הצהרתם במסמך ידועים בציבור, אין משמעות הדבר שנסתם הגולל על תביעתה של התובעת.

    מהמועד בו חתמו הצדדים על טופס הצהרה כידועים בציבור והצהירו על מגורים משותפים החל מחודש יוני 2022, חלפו עוד מספר חודשים עד לפטירתו של המנוח, ובמצטבר עמדה על כנה הצהרת הצדדים על חיים משותפים כידועים בציבור לתקופה של כשנה עד לפטירתו של המנוח- וביחס לתקופה זו אין כל חסם של השתק שיפוטי.

47. אבהיר, כי דעתי אינה נוחה כלל מהצהרותיהם הסותרות של התובעת וילדיה במסמכי המוסד לביטוח לאומי אל מול העדות שהעידו לפני, אולם המועד בו יש לבחון האם התקיימו היסודות הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה הינו ערב פטירתו של המנוח (ר' גם ע"א 235-72 פסיה בירנבאום נ' עיזבון המנוח יעקב לוין, יורשתו נעמי לוין). ולעניין זה אומר כי מכלול הראיות שהובאו לפני שכנעו אותי כי התובעת והמנוח קשרו גורלם זה בזו וכן שבין המנוח לתובעת וילדיה התקיימה מערכת יחסים המאפיינת משפחה.

    ניהול חיי משפחה וקשירת גורל

48. התובעת העידה כי ניהלה עם המנוח משק בבית משותף, אולם הודתה כי המנוח שילם את רוב הוצאות הבית (פרו' עמ' 8 שורה 12). אבהיר כי אופן חלוקת מימון ההוצאות בין הצדדים אינו בעל משקל משמעותי, בשים לב להוראות הסכם הממון ולפיו הצדדים רשאים להחליט באיזה אופן יחלקו את מימון הוצאותיהם. כך שגם אם המנוח נשא ברוב המוחלט של הוצאות אחזקת וכלכלת הבית, אין בכך לשלול קיומו של משק בית משותף בין הצדדים.

49. לחיזוק טענתה לקשר הרצוף עם המנוח ומגוריהם המשותפים צירפה התובעת במוצגיה ובכתב הגנתה מיום 31.1.24 מספר מסמכים:

    • מכתב התראה מתאריך 30.6.21 ממנו ניתן ללמוד שהמנוח רשם עצמו ערב לתובעת אל מול חברת עמיגור (חיזוק לכך שהמנוח היה מעורב בהצהרות הנתבעת).

      • אישור וטרינרי מתאריך 12.11.12 במסגרתו נרשם כי שני הצדדים הינם הבעלים של הכלב "XXX". במסמך זה נרשמה כתובת המגורים XXX (כתובת דירתו של המנוח).

      • הזמנת עבודה וחשבונית לתיקון מזגן בכתובת XXX הנושאות תאריך 11.2.21. על גבי ההזמנה והחשבונית רשום שמו של XXX, בנה של התובעת- מסמך שנועד להבהיר שגם ילדיה השתתפו מעת לעת בהוצאות הבית.

50. קשירת גורל אינה נלמדת לדידי מאופן חלוקת הצדדים את הוצאות הבית- טענה אותה ביקש הנתבע לבסס תוך התעלמות מהוראות הסכם הממון. שוכנעתי כאמור, כי המנוח הוא שמימן את עיקר הוצאות הבית, בעוד השתתפותה של התובעת וילדיה בהוצאות היה זניח יחסית. קשירת הגורל נלמדת מתפיסתם הסובייקטיבית של הצדדים את מערכת היחסים ביניהם, ולעניין זה עדויות ילדיה של התובעת שפכו אור נוסף.

51. התובעת תיארה יחסים חמים בין המנוח לילדיה, ולדבריה המנוח התייחס לילדיה כילדיו שלו. בכל קיץ נסעו ביחד לחופשה משפחתית באילת או בכינרת והיו יחדיו בכל האירועים המשפחתיים "הוא מאוד אהב אותם וגם הם מאוד אהבו אותו" (פרו' עמ' 9 שורות 1-3).

    יש לציין, כי ילדיה של התובעת התגוררו דרך קבע בפנימייה וחזרו הביתה בסופי שבוע, חגים וחופשים.

52. בעדות ביתה של התובעת הגב' XXX (פרו' עמ' 14-15) נטען בחקירה הראשית כי יחסיה עם המנוח היו כיחסי אבא-בת, תיארה שהמנוח היה מגיע לישיבות של המשפחה בפנימייה, היו ביחד בכל האירועים המשפחתיים ובחגים, המנוח היה מעורב בחייה גם בעניינים אינטימיים, ציינה שהיא קוראת למנוח "אבא" ושהמנוח אמור היה ללוות אותה בחתונתה בכנסייה בחודש 4/23, אולם בשל מצבו הרפואי נבצר ממנו לעשות כן.

    ביחס לאותה החתונה, צורף מסמך אישור ביצוע העברה בנקאית מחשבונו של המנוח לחשבונה של בת התובעת ע"ס 50,000 ₪ בתאריך 24.11.22. בסיבת העברת הכסף נרשם "מתנה לחתונה". לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בסכום נכבד ומשמעותי אותו בחר המנוח להעניק לביתה של התובעת לרגל חתונתה, והדבר מחזק בעדות חיצונית את הקשר הקרוב עליו העידה בת התובעת.

    ביחס למגורים המשותפים עם המנוח העידה כי בהתחלה התגוררו בנפרד מהמנוח, אולם עם הזמן היו ישנים בבית המנוח עם אימה כמשפחה, כאשר המנוח ואימה התנהלו כזוג נשוי. כאשר נתבקשה להבהיר מתי עברו להתגורר רק בביתו של המנוח, לא הצליחה XXX להצביע על תאריך אולם סברה שהיה זה באזור גיל 15 שלה (ובחישוב שנת לידתה עולה כי מדובר בשנת 2009).

53. בעדות בנה של התובעת, מר XXX (פרו' עמ' 15 עד 17), הצהיר בחקירה ראשית כי התובעת והמנוח התנהלו בזוגיות רגילה, כמשפחה רגילה, עוזרים אחד לשני, מדברים אחד עם השני. לשאלה מתי עבר להתגורר עם התובעת בבית המנוח השיב שזה היה בערך כאשר מלאו לו 13, ובחישוב שנת לידתו 1997 עולה כי מדובר על שנת 2009 (בהתאמה לעדות אחותו, שאף היא לא ידעה לומר באיזה שנה מדובר אלא ידעה לספר בת כמה הייתה לערך).

    עוד העיד XXX שהיחסים בינו לבין המנוח היו כיחסי אב-בן, המנוח היה מגיע לכל המפגשים בפנימייה, משחק כדורגל, מסע כומתה, הכל.

    להוכחת הקשר הקרוב בין בנה של התובעת למנוח, הוגש טופס הנושא תאריך חתימה מיום 8.11.20 שכותרתו "טופס זיקה". הטופס ממוען לכאורה לחברת ביטוח בהקשר לפוליסת ביטוח של המנוח שמספרה XXX. בטופס רשום הגורם המשלם- מר XXX (בנה של התובעת) עם פירוט אמצעי תשלום על שמו ובסעיף בו נדרש לרשום את הקשר בין הגורם המשלם לבין המבוטח (המנוח): נרשם במילה אחת "אבא". הנתבע לא טען שום טענה ביחס למסמך זה.

54. אבהיר כי, חרף פירוט עדויות הצדדים ביחס לכל שנות הזוגיות הנטענות, התקופה הרלוונטית ביותר לבחינה היא התקופה שבסמוך לפטירת המנוח.

    לעניין זה העידו התובעת וילדיה שכאשר מצבו הרפואי של המנוח הידרדר דאגו להיות לצידו ולטפל בו. התובעת ידעה לפרט שבשנת 2022 גילו למנוח שחפת, הוא נעדר כמעט שנה ממקום עבודתו, אך הלך לעבודה לסירוגין כאשר מצבו הרפואי אפשר לו. בסוף דצמבר 2022 גילו למנוח בעיות בכבד, מאז חלה החמרה במצבו, הוא הפסיק ללכת לעבודה והוא נפטר כחמישה חודשים לאחר מכן.

    ביתה של התובעת השיבה לשאלה מי טיפל במנוח בכל התקופה שמצבו הרפואי התדרדר כך: "אני, אמא שלי ואחי תמיד היה מישהו שנמצא איתו בין אם זה בוקר או בין אם זה ערב תמיד היה שם מישהו כשאני לא יכולתי לבוא אחי היה מגיע תמיד היה שם מישהו" (פרו' עמ' 14 שורות 29 – 31).

    גם בנה של התובעת העיד שלאחר שמצבו הרפואי של המנוח הידרדר, רק התובעת, אחותו והוא טיפלו במנוח, אך בעיקר אימו. עוד הוסיף, שאחותו אף נרשמה כאשת קשר בבית החולים (פרו' עמ' 16 שורות 15 – 19).

    עדויות אלו לא נסתרו.

55. הנתבע אשר נשאל על מצבו הרפואי של המנוח, לא ידע לספק פרטים והודה שאינו יודע האם אביו עבר ניתוחים כלשהם משנת 2022, או כמה פעמים התאשפז בבית החולים משנת 2022, כאשר נשאל האם ידוע לו איזה תרופות נטל אביו השיב בשלילה. בנוסף, הנתבע לא ידע למסור פרטים הנוגעים לעבודתו של אביו ומתי הפסיק לעבוד. למעשה הבהיר הנתבע שלמד על מצבו של אביו מסבתו (אימו של המנוח) (פרו' עמ' 6-7).

    בתקופה בה חלה הידרדרות במצבו של אביו ביקר הנתבע את אביו לכל היותר פעמיים: פעם אחת בחודש 10/22 ופעם שניה בחודש 2/23.

56. הואיל והמנוח לא ערך צוואה והנתבע הינו יורש על פי דין, אין משמעות לטיב מערכת היחסים בין הנתבע לאביו והיא אינה עומדת לבחינה ביחס לזכאות הנתבע לרשת את המנוח. אולם, בהחלט יש משמעות למידת ההיכרות של הנתבע את מצבו של אביו ורצונותיו טרם פטירתו, כאשר בוחנים את טענותיו של הנתבע, העומד על כך שהמנוח לא רצה להוריש דבר לתובעת, או שיש בידו מידע הנוגע לטיב מערכת היחסים הזוגית- כאשר הוברר שהקשר בין הנתבע למנוח היה רופף וביקורו את הנתבע היה כדי להיפרד ממנו.

    לעניין זה נשאל הנתבע ישירות כך:

    "ש. אמרת בסעיף 9 לכתב התביעה שאבא ציין באוזנך שהוא דאג שאתה תהיה היורש היחידי שלו, מתי הוא אמר לך את זה? מתי זה נאמר, בן כמה היית, לפני כמה שנים?

    ת. הוא אמר לי שהכל מסודר, לסבתא שלי, לאימא.

    ש. זה המילים שלו, שהכל מסודר?

    ת. כן."

    הנתבע התעלם מהשאלה מתי הדברים נאמרו לו, ואף לא זימן לעדות מטעמו את אימו או סבתו אשר יכלו בנקל לאשר את דבריו או לשפוך עליהם אור.

    יתרה מכך, עצם האמירה "הכל מסודר" אין משמעה שהמנוח בחר להוריש לנתבע את כל עיזבונו, שהרי המנוח לא ערך צוואה להבטיח הורשה לנתבע- ואפשרות עריכת צוואה הייתה ידועה ומוכרת לו עוד כאשר חתם על הסכם הממון מול התובעת.

57. לדידי, את כוונת המנוח ניתן ללמוד דווקא מאותו מסמך הצהרת ידועים בציבור. המסמך הוגש למוסד לביטוח לאומי ביום 1.2.2023 כאשר הוא חתום בידי המנוח והתובעת. על בסיס מסמך זה הכיר המוסד לביטוח לאומי בצדדים כידועים בציבור החל מתאריך 1.1.23.

    הנתבע לא הכחיש את חתימתו של המנוח על המסמך, לא טען שחתימתו של המנוח זויפה, ברם טען בכתבי טענותיו כי התובעת החתימה את המנוח על תצהיר ידועים בציבור כאשר המנוח אינו כשיר ואינו מבין בדבר בעודו על ערש דווי.

    התובעת נחקרה על עניין זה וטענה ביחס למצבו המנטלי-קוגניטיבי של המנוח שהיה צלול ונורמלי (פרו' עמ' 8 שורות 28-30). טענה זו ומסמכים רפואיים שהציגה התובעת מטעמה לא נסתרו. למעשה, הנתבע לא הציג בדל ראיה לתמיכה בטענותיו.

    כאשר הנתבע נחקר על טענתו בדבר פגם בכשירות המנוח בשל השפעת תרופות, השיב הנתבע שאינו יודע איזה תרופות נטל המנוח, אך כאשר נפגש עם אביו, לדעתו אביו היה מבולבל (פרו' עמ' 6 שורות 10-14). למעט אמירה כללית זו שנאמרה כלאחר יד, לא הובאה שום אינדיקציה התומכת בטענה ולפיה המנוח חתם על טופס הצהרת ידועים בציבור, כאשר הוא אינו מבין מה משמעות ההצהרה.

58. התובעת הגישה במסגרת כתב הגנתה מיום 31.1.24 שני מסמכים רפואיים של המנוח:

    • סיכום ביקור במרפאת כבד מיום 2.11.22- ממסמך זה ניתן ללמוד כי המנוח הצהיר כי הוא חי בזוגיות, נרשם בפירוש "ישן טוב בלילה, ללא תנומת יום, ללא שינוי במצב הרוח והזכרון" (הדגשות שלי ר.ו) -לא עולה מהמסמך כל עדות לפגיעה קוגניטיבית.

      • מסמך סיכום אשפוז מיום 24.4.2023 (כלומר לאחר כחודשיים וחצי מחתימת מסמך הצהרת ידועים בציבור)- מהמסמך עולה כי המנוח אושפז ביום 18.4.23 בשל בצקות ברגלים והתנפחות הבטן, בבדיקתו במצב כללי משביע רצון, ברכיב ניידות החולה- עצמאי/ מתהלך, אין שום עדות לירידה קוגניטיבית משום סוג.

59. כאשר נשאלה התובעת מדוע פנו למוסד לביטוח לאומי כדי שיכירו בהם כידועים בציבור, ענתה שהמנוח הציע זאת, שזה היה הרצון של המנוח והיא כיבדה אותו (פרו' עמ' 9 שורות 9-11).

    לעניין זה, ראוי לציין כי גם כאשר השיבה מדוע חתמה על הסכם ממון העידה שהיה זה רצונו של המנוח, שלא הייתה מעורה, אך עשתה כרצונו של המנוח מאחר וסמכה עליו לגמרי והאמינה לו, שכן היא אינה כותבת בעברית, כך שתשובתה אינה נראית תלושה או חריגה.

    נוכח המפורט לעיל, מצאתי שיש לתת משקל לתצהיר עליו חתמו התובעת והמנוח ביחס לכוונתם להבהיר את הסטטוס הזוגי שלהם גם ברמה הפורמאלית, זאת מבלי שנעלמו מעיניי כלל הטענות ביחס לתוכן התצהיר כפי שפורט קודם לכן.

60. לטעמי, לא ניתן להקל ראש במערכת יחסים זוגית שנמשכה מאז שנת 2006 ועד למועד פטירת המנוח, משך כ-17 שנים- לגביה אין מחלוקת, אשר כבר בראשיתה הצהירו הצדדים על כוונותיהם בהסכם הממון עליו חתמו ובסופו של דבר, גם אם באיחור ניכר, התגבשה הצהרה פוזיטיבית ברורה של התובעת והמנוח בתצהיר ידועים בציבור. מהלך הדברים מסתדר באופן טבעי עם מכלול הנתונים אליהם נחשפתי.

    לא ניתן להתעלם מהקשר העמוק עליו העידו ילדי התובעת שגובה בשני מסמכים חיצוניים (העברה בנקאית למתנת חתונה ומסמך הצהרה ביחס לקשר בין המנוח לבנה של התובעת) המצביעים על אותם יחסי משפחה וקשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית ובסיכומו של דבר, השתכנעתי במידה מספקת מהנסיבות שהתקיימו עובר לפטירתו של המנוח, בכל הנוגע לחייהם המשותפים של התובעת והמנוח, כי אמנם המסקנה המסתברת היא, כי המנוח ראה בה, בתובעת, בת זוגו.

    ככל שהמנוח לא היה מעוניין להעניק לתובעת מעמד פורמאלי- לא היה חותם על מסמך הצהרה כידועים בציבור ומעבר לכך, שעה שהמנוח ידע היטב את מצבו הרפואי ההולך ומידרדר, היה בוחר התובע לערוך צוואה- והוא לא עשה כן.

    מכאן אין לי אלא לאמץ את גרסת הנתבע דווקא ולפיה למנוח היה החופש לצוות והמנוח בחר שלא לערוך צוואה בחייו מאחר ורצה שעיזבונו יחולק עפ"י חוק הירושה, ולו היה רוצה לעשות אחרת, יכול היה לעשות כן במשך 17 שנה של זוגיות.

    לאחר שקבעתי כי שוכנעתי שהתובעת ידועה בציבור של המנוח והינה עומדת במבחנים שנקבעו ביחס להוראת סעיף 55 לחוק הירושה אני קובעת שהתובעת זכאית לרשת את המנוח כבת זוגו.

    סוף דבר

61. התביעה להכיר בהסכם הממון כצוואה- נדחית (ת"ע 34493-01-24).

62. התביעה להכיר בתובעת כיורשת של המנוח- מתקבלת ולפיכך צו הירושה מתאריך 20.7.23 יתוקן באופן בו יורשי המנוח XXX ת"ז XXX שנפטר ביום 29.5.23 הינם:

    הגב' XXX ת"ז XXX בת זוג (1/2);

    מר XXX ת"ז XXX בן (1/2).

    ניתן להגיש צו לחתימתי.

63. הוצאות- על פי הוראת תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018, בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות. לעניין שיעור ההוצאות יש לקחת בחשבון שעסקינן בשתי תביעות, אשר בשתיהן מצאתי לקבל את עמדת התובעת ולדחות את עמדת הנתבע. עם זאת, לעניין אופן ניהול ההליך, שני הצדדים התנהלו בצורה יעילה, התקיים דיון קדם משפט ודיון הוכחות אחד במסגרתו נחקרו כל העדים, על כן מצאתי שסכום ההוצאות יעמוד על 60,000 ₪ ביחס לשתי התביעות יחדיו.

    הנתבע ישלם לתובעת את סכום ההוצאות בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

    ניתן היום, כ"ז אייר תשפ"ה, 25 מאי 2025, בהעדר הצדדים.

     

    

     

     

    פסק הדין מותר לפרסום, בהשמטת כל פרט מזהה, תיקוני עריכה והגהה.

    מובהר כי הפרסום יבוצע אך ורק באמצעות בית המשפט על ידי מערך הדוברות וההסברה של הרשות השופטת בישראל או באמצעות נט-המשפט ורק נוסח זה יהיה מותר בפרסום.