ת"מ 28034-03-13 שחאדה נ' מועצה מקומית דיר חנא

המבקש הגיש נגד המשיבה בקשה לאשר כייצוגית תובענה שעניינה גבייה של ריבית על חובות שבפיגור, שלפי הטענה היא בלתי חוקית. נטען שלפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם-1980 ("חוק הרשויות המקומיות") רשאית המשיבה לחייב ריבית על חובות שבפיגור בשיעור של 0.75 אחוזים לחודש בחישוב של "ריבית פשוטה", ואף שהמשיבה מחייבת לפי השיעור הקבוע בחוק, היא מחייבת ב"ריבית דריבית" ובדרך זו מגיע חיוב הריבית המצטבר לכדי 9.38 אחוזים לשנה לעומת 9 אחוזים לשנה, כמתחייב מחוק הרשויות המקומיות.

בעקבות הגשת הבקשה לאישור הגישה המשיבה הודעת חדילה, כאמור בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 ("החוק"). בהודעת החדילה ציינה המשיבה כי היא החליטה על הפסקת הגבייה כפי שנעשתה ושכלפיה מכוונת התובענה, והנחתה את כל העוסקים בנושא, ובכללם עובדי המשיבה ומי שמספקים לה שירותי גבייה ושירותי מחשב, לחשב את ריבית הפיגורים בהתאם לחוק הרשויות המקומיות.

הודעת החדילה הוגשה ביום 12.6.13, וביום 13.6.13 הוריתי למבקש להגיש תשובה להודעת החדילה ובתוך כך גם להגיש טיעון המתייחס לשאלת פסיקת גמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו, כפי שמאפשר סעיף 9(ג) לחוק.

בתגובתו להודעת החדילה, שהוגשה ביום 29.1.14, לא חלק המבקש על עצם החדילה, ובהתאם לכך אני מקבל את עמדת המשיבה בעניין זה. בנושא הגמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו הפנה המבקש לסעיפים 22 ו-23 לחוק, שבהם מנויים השיקולים שעל בית המשפט לשקול בעניין זה. המבקש הפנה לפסיקת בית המשפט בע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (7.2.08) ובע"א 4065/03 טרוים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (12.10.04) שבהם נפסק שהשיקולים המנויים בסעיף 23 אינם רשימה סגורה, ובית המשפט יכול להביא בחשבון שיקולים נוספים. המבקש הפנה גם לפסיקה הנוגעת לבקשות אישור במקרים הדומים בנסיבותיהם למקרה הנוכחי ובהם, בין השאר, ההחלטה שניתנה בת"צ (מרכז) 38529-11-11 א.ש. ברקאי בע"מ נ' עיריית מודיעין (18.7.12).

המבקש טען כי חשיבותה של התובענה מסתברת מעצם העובדה שהמשיבה הגישה הודעת חדילה, ובכך הושגה תכלית הגשת הבקשה לאישור. בהתייחסו לשיקול התועלת לחברי הקבוצה, המקבל ביטוי בסעיפים 22(ב)(2) ו-23(ב)(1) לחוק, הוא טען שעל-פי חוות דעת של רואה חשבון (שצורפה לבקשת האישור) בתקופת שלוש השנים שקדמו להגשת ההליך גבתה המשיבה סכום עודף של כ-250,000 ₪, ועל בסיס נתון זה יש לפסוק למבקש גמול בסכום של 5,000 ₪, ושכר טרחה לבא כוחו בסכום של 50,095 ₪ המהווה 20% מסכום הגבייה העודפת. בנוסף עתר המבקש לתשלום סכום של 12,000 ₪ ששולם כשכר טרחה לרואה החשבון שערך את חוות הדעת שתמכה בתביעה ובבקשת האישור.

בתשובתה טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה לגמול ולשכר טרחת עורך דין. לטענת המשיבה, המבקש לא שילם את הסכומים אשר טען כי חויב בהם והוא חב עדיין סכום של כ-190,000 ₪, ומשכך אין לו עילת תביעה אישית ואין מדובר בתביעת השבה. עוד נטען כי נגד המבקש נפתחו הליכי פשיטת רגל ובגדרם ניתן נגדו צו כינוס נכסים.