ת"מ 18765-02-12 ברגמן ואח' נ' משרד הפנים חיפה ואח'

בקשה לאישור תביעה ייצוגית שעניינה השבת סכומים שנטען שנגבו ביתר כאגרה בהליך ערר המוגש לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה ("ועדת הערר") לפי סעיף 198ה1(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה–1965 ("חוק התכנון").

בדיון שהתקיים ביום 23.10.12 המלצתי לבאי כוח המבקשים לחזור בהם מבקשת האישור והם ביקשו שהות לשקול את הדבר. לאחר מכן הגישו המבקשים, מעת לעת, בקשות לדחיית המועד להגשת עמדתם, וביום 17.2.13 הוריתי שיקוים קדם משפט בבקשת האישור ביום 13.10.13. זמן מה לאחר מכן הסתבר שלאחר שבקשת האישור הנוכחית הוגשה לבית משפט זה, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשת אישור נוספת (ת"מ 38476-11-12 חקלאי כפר בילו נ' מדינת ישראל) ("הבקשה המאוחרת"). ביום 17.4.13 החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב, במצוות סעיף 7(א) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו–2006 ("החוק"), להעביר את הדיון בבקשה המאוחרת לבית משפט זה, ובדיון שהתקיים ביום 13.10.13 החלטתי, על יסוד הוראת סעיף 7(ב)(3) לחוק ולאחר שמיעת באי כוח המבקשים בבקשה המאוחרת, למחוק את הבקשה. עוד ייאמר שבדיון שהתקיים באותו מועד הסכימו הצדדים שההחלטה בבקשת האישור תינתן על יסוד כתבי הטענות ועל יסוד הטיעונים שהושמעו בעל פה באותו דיון, ובדיון שקדם לו.

בשולי דברים אלה אציין, כי בכותרת בקשת האישור צוינו כמשיבים משרד הפנים ומשרד האוצר, אולם לדעתי אין לכך יסוד. כפי שהמבקשים עצמם מציינים, הבקשה מתייחסת לתובענה להשבת סכומים שנגבו שלא כדין, וככזו, הנתבעת בתובענה – ולכן גם המשיבה בבקשת האישור – היא מדינת ישראל. העובדה שהתובענה נשענת על פעולות, או החלטות, של ממלאי תפקידים מטעם המדינה או על התנהלות של משרד ממשרדי הממשלה, אינה עושה את כל אלה למשיבים נפרדים לבקשת האישור. מטעם זה, אתייחס להלן בהחלטה זו למדינה כמשיבה בהליך זה.

רקע

המבקשים הם בעלי זכויות בשני נכסי מקרקעין בתחום השיפוט של חדרה וביום 4.9.08 הם הגישו לוועדה המקומית לתכנון ובנייה חדרה ("הוועדה המקומית"), ביחד עם כארבעים בעלי זכויות בנכסי מקרקעין סמוכים, תביעה לפיצויים על פי סעיף 197 לחוק התכנון (נספח א'2 לבקשת האישור) ("התביעה"). בתביעה נתבע פיצוי בגין ירידת ערך שנגרמה למקרקעין עקב אישור הוראות תוכנית המתאר תת"ל 3, 4/6 שפורסמה למתן תוקף ביום 7.9.05 (י.פ 5434) ואשר הפקיעה חלקים מהמקרקעין וייעדה אותם לצורכי שדרוג וסלילה של דרך מס' 9, המחברת בין הכבישים הראשים 2, 4 ו-6 ("התוכנית הפוגעת"). התביעה התייחסה לכעשרים חלקות קרקע ששטחיהן המקוריים שונים, וגם שטחי החלקים שלהן, שלפי הטענה נפגעו על ידי התכנית הפוגעת, שונים זה מזה. כאן המקום לציין שכל התובעים היו מיוצגים על ידי משרד עורכי דין אחד.