ת"ט 47749-12-15 מסעדות ותחנות דלק אחמד נסאר בע"מ נ' אבו ריא

מונחת לפני התנגדות לביצוע שטר שסכומו 19,178 ש"ח.

בתצהיר ההתנגדות נטען כי מדובר בשיק לביטחון שניתן במסגרת מערכת יחסים עסקית בה רכש הנתבע דלקים מהתובעת.

הנתבע טוען כי לא נשאר חייב ולו שקל אחר לתובעת.

הנתבע מבקש אפוא כי תינתן לו רשות להתגונן.

כללי:

ההלכה שמנחה אותנו, וכמוה כנר לרגלנו, בבואנו להחליט על מתן רשות להתגונן, היא שאין לחסום שערי בית המשפט בפני מבקש רשות להתגונן ותהא הגנתו קלושה ככל שתהיה. הלכה זו יסודה בזכות הגישה לערכאות שאין צריך להכביר מילים על מרכזיותה בשיטה.

בצד ההלכה המנחה הנ"ל, עומדת הלכה נוספת שמאזנת אותה והיא שמבקש רשות להתגונן חייב להתכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו.

ודוק: ללא עמידת בחובת הפירוט,  יהפוך ההליך של בקשה למתן רשות להתגונן למיותר, שכן טענות ככליות כגון "אינני חייב בדבר" או "פרעתי את החוב" או "חתימתי זויפה"הן טענות שמבחינת תוכנן  מהוות הגנה טובה  ועל פי ההלכה המנחה, כשהיא עומדת לבדה, חובה לתת מכוחן רשת להתגונן. התוצאה היא, אפוא,  אם לא נקפיד על חובת הפירוט, שההליך של סדר דין מקוצר יהפוך לארוך יותר מסדר הדין הרגיל  שכן  בנוסף לכל השלבים שנמצאים בסדר הדין הרגיל, הוא יכלול גם את פרק הזמן שמיום הגשת הבקשה ועד להכרעה בה, וכך יוצא כי המחוקק ביקש לגדור פרצה אך אנו פורצים את הגדר.

במתח הזה שבין הרצון לתת לנתבע  את יומו במשפט, לבין הצורך למנוע ניהול משפטים מיותרים, הוסמך בית המשפט לעשות איזון על ידי התניית בקשת הרשות להתגונן בהפקדת עורבה, כאשר דחיית הבקשה שמורה לאותם מקרים  בהם בית המשפט סמוך ובטוח כי ההגנה היא הגנת בדים.